שנה של בחירות חדשות

לפני כמה שבועות החלטתי לרוץ למועצת העיר עם הבית האידאולוגי שבו גדלתי בארבע השנים האחרונות. ישר מחוות הסוסים והחיים האחרים נשטפתי לתוך סערה של עשייה בלי יום ובלי לילה מנסה להחזיק את הראש מעל המים עד שיוציאו את הפקק ב-22 באוקטובר.

תוך פחות מ-24 שעות הפכתי לאויב של כמה אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, וצירפתי עוד 30 איש בפייסבוק שאין לי מושג מי הם כדי להמשיך להרגיש אהוב.
והנה הגיע ראש השנה, הזדמנות לעצור רגע ולסכם, ואולי להצליח לראות קצת קדימה ולבחור דרך טובה יותר לשנה הקרובה. אז מה היה לנו השנה?

התחתנתי עם שאהבה נפשי- כנראה הבחירה בטובה ביותר שעשיתי בחיים.
התמיינתי לתפקיד בטחוני ורבתי עם אשתי כמו שלעולם לא רבנו, עד היום אני מודה לפסיכולוגית שהחליטה שאני לא מתאים.
החלפתי מבלאקברי לאייפון רק בספטמבר שעבר. איך אני יודע את זה? כי כשאני מחפש ביומן של הטלפון מה לכתוב, אני לא מוצא כלום לפני ספטמבר. רבים יגידו שזה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי השנה.

טסתי לחו"ל שלוש פעמים, באחת הטיסות גיליתי את המקום היחיד שאני מוכן לחיות בו שהוא לא ישראל- איטליה. למדתי איטלקית והפסקתי.
עזבתי עבודה, התראיינתי לעשר חדשות ומתוכם התקבלתי לאחת. העברתי למעלה מ-100 סדנאות בארגונים שונים וכל פעם גיליתי משהו חדש על עצמי. התחלתי שותפות וגיליתי שאני עובד יותר מידי זמן כשכיר אז שכחתי איך להיות עצמאי, אז וויתרתי.

הייתי כמה חודשים במכינה ללימודי אדריכלות, בחירה הזויה לכל הדעות, אומנם אוהב לצייר, אבל בשביל אחד שכבר חמש שנים גורר את התואר בחינוך דמוקרטי ולא מצליח – ללמוד חמש שנים אדריכלות ושלוש שנים להתמחות זה כנראה שאפתני מידי.

גייסתי תרומות למטרות חברתיות וחינוכיות על סך 100,000 ₪, משכורת שלא הייתי מתנגד שתהיה לי. התנדבתי בתנועה פוליטית אחת, וכשחברה טובה החליטה לרוץ בתנועה אחרת עזבתי איתה, כי פוליטיקה שווה אנשים, ואידאולוגיה שווה אנשים ואיפה שיש אנשים טובים קורים הדברים האמיתיים ואל תאמינו לשום דבר אחר.

פתחתי חשבון משותף, זה היה מפחיד אבל סוף כל סוף שמתי את הפזרנות שלי בידיים של האדם הראוי לכך. ובאמת מאז אני כבר לא במינוס. עמדתי בצפירות, חגגתי את החגים, עדיין בנפרד, אני אצל המשפחה שלי והיא אצל המשפחה שלה. נכחתי בעשרות חתונות של חברים ופשטתי רגל.

פגשתי בשנה אחת את כל החברים שלי שטסו לחו"ל או חזרו מחול לביקור, וגיליתי כמה קטנה אבל אהובה הבועה שאני חיי בה. חזרתי לרכב על סוסים אחרי שש שנים מאז שאמא שלי נפצעה.
פתחתי בלוג, גיליתי כמה אני אוהב לכתוב וכמה זה קשה להמציא את עצמך מחדש כל שבוע. אישתי סיימה את הלימודים בבצאלאל והרגשתי הקלה כאילו אני ישבתי ארבע שנים בגיהינום הזה.
ניהלתי מטה בחירות, לא הלך משהו ואחר כך הגיעו אלי עוד שלושה חברים להתייעץ איתי איך עושים את זה, להם הולך יותר טוב! התחלתי עבודה חדשה בכנסת שתוך כמה ימים הפכה אותי ליותר מבוגר ופחות תמים. החלטתי לרוץ למועצת העיר, והנה אני כאן.

מה שמשותף לכל השנה הזאת ואולי לחיים שלי זה שהמרחק בין ההחלטה לעשות משהו לבין לעשות אותו, קצרה מהרגיל אצלי כנראה.
כשרציתי להיות ג'יימס בונד- קראתי ספרים על המוסד והשב"כ, כשרציתי להיות אדריכל -ציירתי, כשרציתי להיות איטלקי- דיברתי, כשרציתי להיות מחנך- חינכתי, כשרציתי להיות יזם-יזמתי, כשרציתי להיות קאוובוי -רכבתי על סוסים, כשרציתי להיות פוליטיקאי- בחשתי.

נראה לאן תוביל אותי השנה הזאת? מעניין מה אבחר להיות? מעניין האם יבחרו בי? מה שהכי חשוב זה להמשיך לעשות ולפעול, אולי השנה אבחר את דרכי ואמשיך בה עד סוף חיי?
גם אם לא, לא אלקה את עצמי, ולא אאשים, לא אלחץ לפינה שבה אקבל החלטה טיפשית, העיקר שאמשיך לחלום .
שנה טובה!

לחיות אחרת

אתמול חזרתי מחוות הסוסים 'דאבל קיי' בשרונה. אתם יודעים זה מדהים לגלות שבמדינה הקטנה שלנו, אנשים פשוט בוחרים לחיות את החיים שלהם אחרת.

כל יום השעון בעליית הגג שלי באורווה צילצל בשעה 6:15 בבוקר, לפני הקפה ולפני הכל מתארגנים ומאכילים את הפרות, משקים את המגרש ורק אז מגיעים לקפה-שחור חזק, חצי קפה, השאר מים עם הל והרבה קצף.

כל האווירה ההרפתקנית הזאת סביב היציאה לחווה החזירה אותי כמה שנים אחורה, וכשהגבר הממוצע בישראל חוזר אחורה, כולנו יודעים שהוא חוזר לצבא, אז למרות שהאכילו אותי לעילא, דאגתי לסחוב עם עצמי כמה קופסאות שימורים- עלי גפן, טונה, חלבה, קרקרים שכולנו נמות לפני שהם יתקלקלו וממרח צמחי- כזה אדום עם פונט של פעם. מנת קרב, רק יותר מודרנית.

ב7:00 בבוקר כבר חם אימים, זה בדיוק השעות שהאוויר בהם פשוט לא זז, אבל זה לא משנה, העבודה עם החיה ועם האדמה הם עיקר ההתעסקות שלך, רק מי שגר שם יבין ששם החיים שלך נמצאים, באדמה.

רק אחרי שבוע כזה, אתה יכול פתאום להתחיל להעריך את הדברים הפשוטים שהם היסוד של הקיום שלנו. רק אחרי שבוע כזה אתה פתאום מתחיל להבין כמה הרוח היא דבר חשוב אחרי כמה שעות של עבודה בחום. כמה מים קרים משפיעים עליך אחרי שניקתה אורווה או עדרת את המרעה.

בצהריים עושים הפסקה, כל כך חם שאי אפשר לעבוד, לא רק הפסקה, אלא גם סיאסטה- אחרת אתה 'עובד בראש לא צלול' אמר לי כמה פעמים בעל החווה. ההפסקה היא אמיתית, היא משפחתית, כולם יושבים ביחד סביב אוכל, לא משהו מסובך, לא יקר, סתם- אוכל, אורז, פסטה, לחם, קצת בשר. אוכל שהופך להיות טעים יותר מכל מה שאכלת, כי אתה יודע שהרווחת אותו, שהוא שלך.

אחרי הצהריים, כמה עבודות עם הטרקטור שהוא בערך הרעש היחיד שיש סביבך, ויוצאים לרכב. לא משנה כמה פעמים עברת מול הסוסים באותו יום, כל פעם החוויה שונה, כל פעם הם מסתכלים עליך קצת אחרת, המצב רוח שלהם קצת שונה ואתה יודע דבר אחד, לא משנה מה אני ינסה להסתיר-אין חיה בעולם שתדע לקרוא אותי יותר טוב מהם.

החוויה איתם הייתה מדהימה בשבילי. היא הייתה מדהימה כי כנראה רק אחרי שראית את חייך משתנים בעקבות רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע אחד בהם לא ניגשת נכון אל הסוס ונתת לו את הכבוד הראוי לו, רק אחרי רגע כזה אתה מבין שיותר מהכל העבודה שלך היא לא על הסוס, אלא עליך.

אבל לא רק עם הסוסים והאדמה הייתה חוויה מדהימה, אלא גם אם האנשים, אלו שבחרו לחיות אחרת, במובנים מסוימים, הרבה יותר בריא בעיני. הם לא בחרו בחיים פשוטים יותר מהמרוץ שבו אני חי, הם רק החליטו שכקמים בבוקר צריך לזכור מאיפה באנו, וכשאני מגדל את האוכל, אני נהנה ממנו יותר, וכשאני קם מוקדם אני מעריך יותר את הזריחה ושאני חי ועובד עם המשפחה שלי באותו מקום אני זוכה לראות את הילדים שלי גדלים, ולא מגלה יום אחד שהם התגייסו לצבא בלי ששמתי לב. האנשים האלה מדהימים כי הם מזכירים לנו קצת ציונות של פעם, לא טובה יותר או פחות, לא זאת של האפליקציות והסטרטאפים, אלא זאת של המקוש והטרקטור, לא להאמין, אבל זה עוד קיים.

אז זו הייתה חוויה חד פעמית, וכמו שאפשר לראות אני בוחר עכשיו לא להרחיב יותר מידי על המפגש הראשון שלי עם הסוסים אחרי שש שנים. סתם, כי הריח של האוויר עדיין נמצא אצלי באף, והידיים שהספיקו לקבל כמה יבלות מזכירות לי את המאמץ והעבודה.
אני בוחר לא לדבר על זה, סתם כי אין לי צורך, ואם אין לי צורך, כנראה שקרה הדבר שהיה צריך לקרות.

תיקון: פרומו

חמש שנים עברו מאז אותו היום שהסוס שלנו 'סול' חזר בדהרה בשביל שליד סכר בית זית  אל החווה, כשעליו רק אוכף רעוע ובלי אמא שלי.

הטנדר של בעל החווה נסע במהירות בדרך הכורכר, משאיר מאחוריו שובל של אבק, ומצאו את אמא שלי שרועה ומדממת על השביל תחת השמש הקופחת והבהילו אותה לבית החולים.

אני לא זוכר הרבה- הייתי בדרך לעבודה כשצלצל הטלפון ואמרו לי: "יואב, בוא מהר, אמא שלך בבית חולים". למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במשהו קטן שבטח יעבור, זה היה חזק ממני. נסעתי במהירות בדרך המפותלת שביער ירושלים להדסה עין כרם, בראש רצות תמונות ומשפטים  של המשפחה בלי סדר הגיוני: "מה אתם צריכים את השטויות האלה?" " אם כבר אתם רוכבים, תרכבו עם קסדה" "למה לא סיפרתם לנו שקניתם סוס? מאיזה כסף בדיוק?!. רק מחשבות, כאב בטן נוראי ותמונה מעורפלת של הדרך להדסה עין כרם.

כשהגעתי לשם רצתי בטירוף למיון וראיתי אותה, שוכבת על מיטה ויורקת דם עם המוני רופאים לידה.  היא בהתה בי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, שותקת וחסרת אונים.

לראות את אמא שלי, האישה האצילית הזאת שגידלה שני ילדים לבד עם משכורת של מורה, לקחה אותנו איתה לעבודה כשלא היה מי שישמור. דאגה לנו לחיים יציבים של משפחה אוהבת, דיברה איתנו על הכל. עבדה קשה כל חייה כדי לפלס את דרכה ולהמשיך לעשות את מה שהיה מאמינה בוא. לראות אותה, שרועה וחסרת אונים זו התמונה שנחקקה בי עד היום.

אני חושב שמאותו היום של הפציעה נפגע גם לי הזכרון, לא רק לאמא שלי. טלי זוגתי אומרת לי שיש לי זכרון של דג, אבל זה לא תמיד היה ככה, כאילו המוח והנפש שלי עובדים רק קדימה, והיום אני מסוגל לשכוח מה קרה לי לפני שעה, ושלא נדבר על זיכרונות ילדות, שנעלמו כלא היו.

אבל לאחרונה, התמונה של אמא שלי שוכבת בבית החולים התחילה לחזור על עצמה שוב ושוב.

עד שזה לא קרה, לא באמת האמנתי שיש דבר כזה טראומה, אבל כנראה שגירושי הורים בגיל צעיר ופציעה קשה של ההורה היחיד שיש לך, אחרי הכל עושים משהו.

התמונות, החלומות והמחשבות האלו הביאו אותי לקבל החלטה לצאת למסע של בירור, חשיבה מחודשת ותיקון.

החלטתי לקחת את עצמי, להיפרד מהמכונית הממוזגת ומהחולצות המכופתרות של הכנסת וללכת לחוות סוסים בצפון לעבוד שם, ואולי אפילו לרכב על סוסים. להרגיש מחדש מה זה להרים חציר יום שלם, להרגיש מה זה לראות את החיה הזאת שלקחה ממני את ההורה היחיד שהייה לי, גרמה לי להתבגר בכמה שנים, והפכה אותי לזה שצריך להיות ההורה של אמא שלו, קצת מוקדם מהרגיל.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי אם כל מה שנלקח ממני באותו היום, אני לא חושב שהם אשמים הסוסים, אני חושב שהם רק היו מראה לפחדים של אמא שלי, למתחים שלה, ולא מגיע לאף אחד להרגיש רע על זה שהוא נתן לנו את הזכות לראות את האמת.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי הם היו כל החיים והחלומות שלי אחרי הצבא,  ואתה לא יכול לגדוע משהו שהוא חלק ממך, בדיוק כמו שאתה לא יכול למחוק את הזכרון שלך או את העבר שלך ולחיות רק את המחר.

אז  שבוע הבא אני מתכוון להסיר קצת את האבק מהחלום והחיים שחייתי , כמו בסרט, לקחת את מגפי העור שהעלו אבק, הטי-שירט הלבנה עם החורים, הכובע, הג'ינס שירד ממנו הצבע ולצאת לטיול אחרי צבא שלעולם לא עשיתי כי אמא הייתה צריכה אותי.

הפעם אני אכתוב, כל יום במשך הימים שאני אהיה שם, אני אכתוב כדי להפסיק לאגור בבטן את התמונות מאותו יום נוראי, אני אכתוב כדי לא לשכוח.

אני יעשה את זה סוף, סוף כדי להפסיק להרגיש אשם על זה שנתתי לאמא שלי לעלות על 'סול' לבד, אני יעשה את זה כדי להפסיק לכאוב על זה שמאז לא ראיתי אותו, אני יעשה את זה כדי להפסיק להרגיש אשם על כך שקנינו סוס במקום לקנות אוכל בסופר או לחסות את המינוס בבנק.

אבל יותר מהכל אני יעשה את זה כדי לדעת שלא ויתרתי על החלום שפעם היה לי, וזה הזמן לבנות אותו מחדש.

הפחד מחיים ריקים מתוכן- מחשבות תשעה באב

יום קצר היה היום בעבודה וסוף סוף אני מתפנה לכתוב קצת תחושות על תשעה באב. כטיבן של תחושות הן מבולגנות ומפוזרות ואני לא יכול לערוב לכך שמה שאני כותב מובן , אבל אני בהחלט מקווה שהוא מורגש.

ברל כצנלסון אמר: 'את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה, כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש'.  

לפני כמה ימים פגשתי קבוצה של צעירים באיזה פורום, ויצאתי מהפגישה בתחושת מועקה ענקית. לאחר יום-יומיים שדיברתי עם אשתי טלי הבנתי שאני מסתובב בתחושה כזאת כי הייתה איזו ריקנות בעיניים של האנשים שפגשתי שפשוט לא יכולתי להישאר אליה אדיש.

מהיום שנכנסתי לעולם הפוליטי יצא לי לחשוב המון על הריקנות הזאת  - מה אני עושה עם החיים שלי? מה מניע אותי? למה אני קם בבוקר, ואיך אני נרדם ? מאיפה אני שואב את הכוחות והרצונות לעשות את מה שאני עושה? ובכלל האם אני עושה טוב?

את התשובות לכל השאלות הללו אני תמיד מוצא במקום לא צפוי. ביום הכיפורים ובתשעה באב.  על אף שאני פועל יום- יום לקידום וקיום חיים פלורליסטיים בהם כל אדם בוחר לחיות בדרכו, אני מוצא דווקא את הסיבה והמניע בשני המועדים הללו, דווקא בין דפי המקורות, בדינים ובמנהגים של עולם יהודי שנראה כאילו רבים מאיתנו כבר זנחו. 

קשה לי לדמיין יום כיפור בלי הליכה ברחובות של ירושלים בנעלי בד ובלבוש לבן, לא מסתדרת לי בראש המחשבה שבתשעה באב נראה פחות אנשים בכותל, קשה לי המחשבה שעד שיהיו לי ילדים אני כל כך אתרחק מאותם שורשים עליהם גדלתי ולאורם חונכתי שכשאדבר איתם על תשעה באב או יום כיפר המילים שאוציא מהפה יהיו ריקות מתוכן ומעוקרות ממהות.

האמירה של ברל כצנלסון  מספרת את הסיפור שלנו בישראל בכלל, ובירושלים בפרט בכל הנוגע לסוגיות דת ומדינה. העולם הישן מול העולם החדש. היהודי הצנום והנרדף מהמחנות אל מול יפה הבלורית והתואר מעין גנים. היהדות אל מול הדמוקרטיה והדת אל מול המדינה, יואב של יום כיפור ותשעה באב, ויואב של יום חול. מה בא לפני מה? ואיך תראה תמונת העתיד של החיים שלנו?

ככל שעובר הזמן אני מבין שבמתח בין ההפכים הללו אנו נדרשים ביום-יום לנקוט עמדה ולקבל החלטה, האם אנחנו יותר יהודים או יותר דמוקרטיים, והרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא רעיון נפלא, אך במציאות של החיים אנחנו נדרשים לקבל החלטות ולפעול- פעם יותר יהודים ופעם יותר דמוקרטים.

אלה החיים שלנו, כמו תאומים סיאמיים שחולקים גוף אחד ושני ראשים נפרדים. מה שנותר לנו הוא רק להשלים עם זה ולהינות מפיצול האישיות של הקיום שלנו כיהודים בארץ ישראל של שנת 2013.

אני משתמש הרבה לאחרונה בדימוי של יד אחת שלוקחת ויד אחת שנותנת וזה בעיני בדיוק הסיפור, בית המקדש נחרב בגלל מלחמת אחים. ואני חושב שתשעה באב זו הזדמנות להזכיר לעצמנו שהדבר האמיתי  היחיד הוא שאנחנו חיים פה יחד- יותר מכמה שאנחנו יהודים או דמוקרטיים.

אני חושב שזו חובתנו להמשיך ולציין את תשעה באב כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה- בסיורים ברחבי ירושלים, בערבי שיח, בתפילות, בקריאה ובכל דרך שהיא, כי גם העץ הגבוהה ביותר גדל ומתפתח על בסיס של שורשים איתנים.

אני חושב שעלינו להפריד בין עיקר לתפל, לזכור כיהודים מה במנהגים שאנו מקיימים הוא למראית עין, ומה נוגע במהות האמיתית של הקיום שלנו.

אז אחרי כל המחשבות האלה , אני שואל את עצמי איך יראה תשעה באב הפעם? 

אני חושב שאלך היום ברחובות ירושלים, אולי אפילו אלך לבית כנסת. אני אוציא מהמגרה את הטלית והסידור וינער מהן את האבק. אלבש בגדים לבנים ואקפיד לא לנעול את נעלי העור שלי כבכל יום.

אני לא יודע אם אקרא בדיוק את מה שכתוב, אולי אמציא תפילה אחרת, אולי סתם, אשב, וארגיש, ואקווה שאת הילדים שלי בעתיד אוכל לגדל על בסיס של שורשים איתנים ובחירה חופשית ושחיי וחייהם לעולם לא יהיו ריקים מתוכן.

המלחמה בעייפות

עייפות. זו התחושה העיקרית שאני מרגיש בשבועות האחרונים.

אני משוכנע שכולכם מכירים את הרגע שבו אתה יושב בפגישה ולא משנה עד כמה אתה משכנע את עצמך שהפגישה מעניינת  וחשובה, זה פשוט לא הולך. לאט, לאט  מתהוות בפנים שלך הבעות מוזרות-  הגבות מתכווצות ממאמץ להקשיב ואתה נראה כועס מהרגיל, כאילו בגבות שלך מקור האנרגיה החלופית שלך נמצא ואם לא תכווץ אותן עכשיו אז אבדנו.

כשפטנט הגבות לא עובד והאוויר היבש בחדר מערפל עוד יותר את החושים שלך, אתה שולף את הכלי הבא, אתה מתחיל לשנות תנוחות על הכסא בחוסר נחת- רגל על רגל, רגל יורדת , יד עולה ומחזיקה את הסנטר, סנטר ננטש ללא יד, ומרפקים נשענים על הברכיים, מאמץ גדול אבל גם זה לא עובד.

לא פשוט להגדיר את התחושה הזאת של העייפות, זו מן תחושה חלולה של מוח שהתרוקן מכל היכולות שלו להנפיק מחשבות, רעיונות ומילים והפעולות הבסיסיות הופכות  לקשות, קשות. אמרו לך 'שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים' אז אתה מחליט לא לוותר, עוד צעד קטן, אתה קם ועוזר כוחות להנפיק עוד מסמך מהמחשב, ההקלדה איטית אבל נחושה.

לרגע מסוים נראה שההתעקשות שלך להישאר ערני נושאת פרי.  אתה פותח את המנוע הרזרבי  בעזרת שוט של אספרסו בכוס נייר קטנה וגם מצליח לגשת לטלפון ולנסות לענות לסמס ששלחו לך. אתה מקליד את  אותה המילה אינסוף פעמים- במקום 'ל' יוצאת לך 'ח', במקום 'י' מתפלק לך 'ע', בסוף את שולח את ההודעה כשכולה עמוסה בשגיאות ומילים שאיבדו את האותיות שנתנו להן משמעות, אבל לפחות שלחת. 'מחחגחבחהלהךי'

זה ברור לך שהאנרגיה הזמנית שנכנסה בך היא המעוז האחרון שמפריד בינך לבין הרגע שבו העיניים יעצמו ותפסיד הכל. אתה מתחיל לשקול חלופות- משא ומתן? אולי פנייה לעזרה מאיזה כוח בינלאומי? או הכרה חד צדדית בזה שהדרך היחידה שבה תשמור על האינטרסים שלך היא בנמנום קל על הכסא במשרד בלי שאף אחד ישים לב.

אתה מחזיק מעמד עוד קצת, זה הרגעים האחרונים של המלחמה הזאת, 'תמות נפשי עם פלישתים' אבל אני אשאר ער, או לפחות אעשה את עצמי נשאר ער. אתה קם לשתות כוס מים ומהנהן בהסכמה לכל דבר שאומרים האנשים סביבך בפגישה גם אם אין שום קשר בין משמעות הדברים שנאמרים לבין ההנהון שלך- יכלו להגיד לך עכשיו שאיראן סגרו את הכור, סוריה הפסיקו לטבוח באזרחים מטעמי מצפון  ושיש צדק חברתי, ואתה היית ממשיך להנהן.

העייפות מאותתת לך  שזה הסוף, העיניים שורפות, אתה קם לשתות כוס מים  ובתוכך יודע שהפסדת, אתה יודע  שההנהון ימשיך, אבל המילים שנאמרות כבר לא יכנסו אליך לראש, הכל בליל של תנועות שפתיים וגוף חסרות משמעות.

עייפות יקרה. אני נכנע! בימים הקרובים אני מבטיח שלא אלך אחרי העבודה לשתות בירה עם חברים,  לא אמשיך לשלוח מיילים למרות שישבתי מול מסך למעלה מ-15 שעות ביום, אצמצם את כמות הטלפונים בנסיעה הביתה.  אני מרים את הדגל הלבן, עכשיו ברשותך אני אלך בראש מורכן להתרסק לי במקום הראשון שאמצא.

לילה טוב

החשוד המרכזי

לפני כמה ימים הלכתי לבנק שלי (בנק לעובדי מדינה) ,ובטפסים שקיבלתי לחתום עליהם היה כתוב : "עבודה- כנסת ישראל." חייכתי בלב, "מקצוע- מאבטח".
מאבטח?!" שאלתי מופתע ומיד תיקנתי את עצמי-  "כלומר, כל עבודה מכבדת את עצמה, אבל אני לא מאבטח". "לא יודעת" היא ענתה ובחנה אותי במבט מכף רגל ועד ראש "פשוט חשבתי שאתה מאבטח" ענתה, חתמתי על המסמכים והלכתי מפויס במחשבה שהיא לפחות כתבה שאני עובד בכנסת, ואם מאבטח זה מה שנגזר עלי להיות מבחינת הבנק שלי, אני פשוט אקבל את זה בהבנה.

אני מספר את זה כי זה לא הפעם הראשונה שבה אני מרגיש שכנראה יש משהו בפרצוף שלי שאומר לאנשים: "זה לא עוזר פרלמנטרי" וככה זה הולך-

אני עובד כעוזר פרלמנטרי כבר כמעט 4 חודשים, כמו כל חברי העוזרים, שנכנסתי לעבודה נדרשתי לעבור תחקיר בטחוני, הכנתי את עצמי  בהתרגשות לתחקיר, דמיינתי  איך איש עם משקפי שמש וקול נמוך נפגש איתי באיזו סמטה צדדית או בניין במרכז הארץ, שואל אותי עשרות שאלות, מצליב עלי מידע , מחתים אותי על טפסים וכו'.  ביום התחקיר אני עושה את דרכי למשמר הכנסת מתיישב שם במשרד מול פקידה נחמדה, היא שואלת אותי חמש שאלות, מסמנת מה שצריך ושולחת אותי לדרכי: "תיקח היום אישור זמני, תוך כמה ימים נסיים את כלל ההליכים ותקבל את האישור הקבוע" מה זה אישור זמני שאלתי את עצמי בכעס- אישור זמני, זה גם עובד זמני? זה אומר שאני על זמן שאול כאן?

אחרי חודש בכנסת נכנסתי כמו בכל יום, העברתי את האישור במכונה, ולהפתעתי על המסך מופיעה תמונה נורא מכוערת שלי מאיזה בוקר קשה של חורף, כשהעיניים  קטנות  מהרגיל, וכל מה שמסביב נראה גדול יותר, ועל התמונה כתוב באדום ענק "פג תוקף", רגע מביך לכל הדעות. השומרים שהטרדתי את מנוחתם מסתכלים עלי בחשד ואומרים לי "ניתן לך להיכנס הפעם, אבל אתה צריך לברר עם מחלקת היתרים מה קורה עם התחקיר שלך".

כאשר הגעתי למחלקת ההיתרים שאלתי אותם מה קרה, ושאני מוכן שיקראו לי במגוון שמות גנאי, אבל 'פג תוקף' ,זה כבר גדול עלי. הפקידה הסתכלה עלי בעיניים מאשימות, כאילו אני הכרחתי אותה לעבוד במחלקת היתרים בכנסת ואמרה 'נאריך לך את האישור לעוד חודש, אבל התחקיר שלך לא הסתיים.' 'למה?' 'מסיבה טכנית'.

יצאתי משם אכול סרטים שאולי יש לי עבר פלילי שמעולם לא  ידעתי עליו,  חוב למס הכנסה, קנס שלא שולם, האשמה בבגידה, באנרכיזם ומה לא. ומאז אותו חודש, אחת לשבוע אני מגיע בחיל ורעדה לנק' הבידוק  עובר את הביקורת כחשוד מספר אחד של כנסת ישראל  ומחכה לרגע שבוא יעצרו אותי על מעשה שלא עשיתי לעולם.

השבוע אחרי הפעם הרביעית בה נדרשתי לטקס הארכת האישור שלי, החלטתי לעמוד על שלי, ועד שלא אברר מדוע אני צריך לעבור את הסיפור הזה כל פעם מחדש, לא אשקוט. עם כל הכבוד לזה שאנחנו בכנסת ישראל, גם כאן לא יכול להיות כשל טכני כל כך גדול שנמשך כבר ארבעה חודשים.

התקשרתי למחלקת היתרים ודרשתי תשובות, בלהט השיחה אמרתי לה:" אני לא מבין מה הסיפור שלכם, במה אני חשוד? בריגול לטובת איזו מדינה זרה? ונגיד ואני כן, מה אני אדווח לאויבנו מעבר לים? שגם בפרלמנט הישראלי צועקים? שגם חברי כנסת ישראלים ששותים יותר מדי קפה, צריכים ללכת לשירותים?  שגם במזנון הכנסת יש יותר מידי שמן באוכל? מה?!

השיחה הסתיימה בהבטחה שלה שהעניין יטופל עד שבוע הבא. אני מודה שניתקתי את הטלפון בתחושת גאווה, אחרי הכל לא כל יום עובד זמני עומד על זכויותיו.

אסיים בפנייה נרגשת למשמר הכנסת- שומרים ומאבטחים, עובדי מזנון, מנקים וחברי כנסת, לא עוד! אני לא אגיע שוב לשערי הכנסת בראש מורכן,  לא עוד  'עובד זמני  'שפג תוקפו' ואחת לחודש הוא צריך לחדש את עצמו, לא עוד צליל נוראי בכניסה לשערי  הכנסת כאילו פרצתי לבנק. לא אלך שוב ליד הפסיפס של שגאל במחשבה שעלולים לעצור אותי בחשד לתכנון שוד של קודש הקודשים, ואם כבר מדברים, אני  גם רוצה להצטלם שוב, כי התמונה לא מחמיאה לי.

משבוע הבא עובד קבוע- ואני קורא לציבור הדל של קוראי בלוג זה, להיות עם היד על הדופק.

יוסף נבון* חוזר למתחם התחנה אחרי 120 שנה

יקירתי,

אני יושב כאן בתחנת הרכבת שמאז כבר הפכה למרכז תרבות בלתי רגיל בירושלים, שותה אספרסו שטעים כמעט כמו באירופה. מי היה מאמין שכאשר קיבלתי את הזיכיון לבנות את הרכבת, יום אחד יסתובבו בתחנה הראשונה שלה מאות גברים, נשים וטף בין דוכנים וחנויות.

מי היה מאמין שהיו כאן ימים שנקשו הפטישים על מסילות הברזל הראשונות, ויום אחד תהיה על אותו תוואי בדיוק טיילת מופלאה שתשמש את העוברים ושבים? בחור נחמד שפגשתי פה סיפר לי כי גם היום ישנה רכבת המחברת בין ירושלים לתל-אביב ויוצאת ממקום אחר בעיר. בחצי צחוק הוא אמר לי שאומנם  עברו למעלה ממאה ועשרים שנה מאז, אבל עדיין לוקח  3 שעות להגיע מירושלים לתל –אביב ברכבת. נקווה שאכן ההבטחות ששמעתי פה יקוימו, ויום יבוא והדרך הזאת תיקח פחות משעה.

בדרך לפה עברתי ברחוב מחנה יהודה, גם שם כמעט ולא ניתן לזהות את מה שהיה אז כשהקמתי את השכונה. רחוב שוקק חיים עמוס בדוכנים, מסעדות, מוסיקה ובתי קפה, ברחובות אנשים יושבים ומדברים, מופעי רחוב ומאות תיירים ותושבי חוץ שבאים לבקר. את יודעת, כמו בכל דבר, לא כולם שמחים מהשינויים – דיברתי עם אחד הסוחרים שאמר: 'שמרוב שיש כאן בתי קפה כבר אף אחד לא בא לקנות', אבל בסך הכל, מרוצים.

אך מסתבר שלא כל מה שקרה בירושלים בשנים האחרונות היה לטובה. אני יודע שזה לא מנומס, אבל הצצתי בעיתון של הגברת בשולחן לידי והופתעתי לראות שהייתה הפגנה גדולה בירושלים של יהודים שומרי מצוות שבוחרים לא לעבוד כי הם צריכים ללמוד תורה.
היית מאמינה? אני כצאצא למשפחת רבנים זוכר מילדותי שאבא תמיד היה אומר: "אם אין קמח- אין תורה". אבל יותר ממה שאבא אמר, למה שאנשים יבחרו לא לעבוד? הרי כשאתה מפסיק לעבוד אתה מזדקן יותר מהר ואתה מרגיש חסר תועלת, לך תבין.

לא רחוק מכאן נמצאת שכונת ימין משה, איפה שבזמנו התחילו להקים את שכונת הצריפים הארעיים 'חאפ'. לצערי מה שצפיתי אז אכן התרחש, ובמקום שכונה לתושביה העניים של ירושלים, הוקמה שם שכונה שרוב בתיה נטושים. מסתבר אפילו שהתופעה התרחבה לשכונות יוקרה כמו רחביה, טלביה, מרכז העיר. שכונות שיש בהן חליפות תלויות רוב הזמן, ואחת לשנה גם כמה אנשים.

יקירתי, ירושלים שינתה את פניה.  אני הולך עכשיו ונזכר איך הלכנו כאן בסמטאות כאחד הזוגות הראשונים שהיו בין ספרדים לאשכנזים. הסמטאות הן  אותן סמטאות, מקושטות באבן ירושלמית צהבהבה, רק האנשים, אך... האנשים שונים לחלוטין.

כמו שאת יודעת עשיתי לא מעט לפיתוח הארץ הזאת- פתח תקווה, ראשון לציון, התכנית לנמל המים העמוקים ביפו, השימוש במימי הירקון להשקיית הפרדסים. אבל כשאני יושב פה ומסתכל סביב, אני מודה שליבי נמצא כאן, בירושלים.

כמו אז, גם עכשיו ברור לי כי גורלה של ירושלים נמצא על כתפיו של הדור הצעיר, דור שצריך לקחת אחריות ולעסוק בעשייה ציבורית. גורלה של ירושלים תלוי בעסקים הקטנים וביזמים העסקיים והחברתיים שיסכימו לקחת סיכון ולהשקיע בה.

אני לא משלה את עצמי, זה לא תמיד הולך. את הוננו הרב אומנם הפסדנו, אבל עכשיו אני רואה שהשארנו משהו אחרינו, ורק צריך לדעת לקחת אותו ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, כי לכך ראויה ירושלים.

יקירתי, השעה כבר מאוחרת. בתקופתנו, בדיוק עכשיו, הייתה אמורה לצאת הרכבת למראה משפחות וזוגות שנפרדים לשלום. רכבת אמנם אין פה, אבל אופניים יש, אני חושב שאקח לי זוג ואמשיך בדרכי, אולי עוד אספיק לסרט  של 22:00 בקולנוע חדש בשם הסינמה הסיטי, ומקסימום אם לא אספיק, אקפוץ שוב בשבת.

שלך,

י.נבון

*יוסף נבון ביי : היה בנקאי, איש עסקים ואיש ציבור בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יוזם ובונה מסילת הרכבת לירושלים.

(http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_66.3.pdf)