תיקון: פרומו

חמש שנים עברו מאז אותו היום שהסוס שלנו 'סול' חזר בדהרה בשביל שליד סכר בית זית  אל החווה, כשעליו רק אוכף רעוע ובלי אמא שלי.

הטנדר של בעל החווה נסע במהירות בדרך הכורכר, משאיר מאחוריו שובל של אבק, ומצאו את אמא שלי שרועה ומדממת על השביל תחת השמש הקופחת והבהילו אותה לבית החולים.

אני לא זוכר הרבה- הייתי בדרך לעבודה כשצלצל הטלפון ואמרו לי: "יואב, בוא מהר, אמא שלך בבית חולים". למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במשהו קטן שבטח יעבור, זה היה חזק ממני. נסעתי במהירות בדרך המפותלת שביער ירושלים להדסה עין כרם, בראש רצות תמונות ומשפטים  של המשפחה בלי סדר הגיוני: "מה אתם צריכים את השטויות האלה?" " אם כבר אתם רוכבים, תרכבו עם קסדה" "למה לא סיפרתם לנו שקניתם סוס? מאיזה כסף בדיוק?!. רק מחשבות, כאב בטן נוראי ותמונה מעורפלת של הדרך להדסה עין כרם.

כשהגעתי לשם רצתי בטירוף למיון וראיתי אותה, שוכבת על מיטה ויורקת דם עם המוני רופאים לידה.  היא בהתה בי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, שותקת וחסרת אונים.

לראות את אמא שלי, האישה האצילית הזאת שגידלה שני ילדים לבד עם משכורת של מורה, לקחה אותנו איתה לעבודה כשלא היה מי שישמור. דאגה לנו לחיים יציבים של משפחה אוהבת, דיברה איתנו על הכל. עבדה קשה כל חייה כדי לפלס את דרכה ולהמשיך לעשות את מה שהיה מאמינה בוא. לראות אותה, שרועה וחסרת אונים זו התמונה שנחקקה בי עד היום.

אני חושב שמאותו היום של הפציעה נפגע גם לי הזכרון, לא רק לאמא שלי. טלי זוגתי אומרת לי שיש לי זכרון של דג, אבל זה לא תמיד היה ככה, כאילו המוח והנפש שלי עובדים רק קדימה, והיום אני מסוגל לשכוח מה קרה לי לפני שעה, ושלא נדבר על זיכרונות ילדות, שנעלמו כלא היו.

אבל לאחרונה, התמונה של אמא שלי שוכבת בבית החולים התחילה לחזור על עצמה שוב ושוב.

עד שזה לא קרה, לא באמת האמנתי שיש דבר כזה טראומה, אבל כנראה שגירושי הורים בגיל צעיר ופציעה קשה של ההורה היחיד שיש לך, אחרי הכל עושים משהו.

התמונות, החלומות והמחשבות האלו הביאו אותי לקבל החלטה לצאת למסע של בירור, חשיבה מחודשת ותיקון.

החלטתי לקחת את עצמי, להיפרד מהמכונית הממוזגת ומהחולצות המכופתרות של הכנסת וללכת לחוות סוסים בצפון לעבוד שם, ואולי אפילו לרכב על סוסים. להרגיש מחדש מה זה להרים חציר יום שלם, להרגיש מה זה לראות את החיה הזאת שלקחה ממני את ההורה היחיד שהייה לי, גרמה לי להתבגר בכמה שנים, והפכה אותי לזה שצריך להיות ההורה של אמא שלו, קצת מוקדם מהרגיל.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי אם כל מה שנלקח ממני באותו היום, אני לא חושב שהם אשמים הסוסים, אני חושב שהם רק היו מראה לפחדים של אמא שלי, למתחים שלה, ולא מגיע לאף אחד להרגיש רע על זה שהוא נתן לנו את הזכות לראות את האמת.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי הם היו כל החיים והחלומות שלי אחרי הצבא,  ואתה לא יכול לגדוע משהו שהוא חלק ממך, בדיוק כמו שאתה לא יכול למחוק את הזכרון שלך או את העבר שלך ולחיות רק את המחר.

אז  שבוע הבא אני מתכוון להסיר קצת את האבק מהחלום והחיים שחייתי , כמו בסרט, לקחת את מגפי העור שהעלו אבק, הטי-שירט הלבנה עם החורים, הכובע, הג'ינס שירד ממנו הצבע ולצאת לטיול אחרי צבא שלעולם לא עשיתי כי אמא הייתה צריכה אותי.

הפעם אני אכתוב, כל יום במשך הימים שאני אהיה שם, אני אכתוב כדי להפסיק לאגור בבטן את התמונות מאותו יום נוראי, אני אכתוב כדי לא לשכוח.

אני יעשה את זה סוף, סוף כדי להפסיק להרגיש אשם על זה שנתתי לאמא שלי לעלות על 'סול' לבד, אני יעשה את זה כדי להפסיק לכאוב על זה שמאז לא ראיתי אותו, אני יעשה את זה כדי להפסיק להרגיש אשם על כך שקנינו סוס במקום לקנות אוכל בסופר או לחסות את המינוס בבנק.

אבל יותר מהכל אני יעשה את זה כדי לדעת שלא ויתרתי על החלום שפעם היה לי, וזה הזמן לבנות אותו מחדש.