יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

לחיות אחרת

אתמול חזרתי מחוות הסוסים 'דאבל קיי' בשרונה. אתם יודעים זה מדהים לגלות שבמדינה הקטנה שלנו, אנשים פשוט בוחרים לחיות את החיים שלהם אחרת.
כל יום השעון בעליית הגג שלי באורווה צילצל בשעה 6:15 בבוקר, לפני הקפה ולפני הכל מתארגנים ומאכילים את הפרות, משקים את המגרש ורק אז מגיעים לקפה-שחור חזק, חצי קפה, השאר מים עם הל והרבה קצף.
כל האווירה ההרפתקנית הזאת סביב היציאה לחווה החזירה אותי כמה שנים אחורה, וכשהגבר הממוצע בישראל חוזר אחורה, כולנו יודעים שהוא חוזר לצבא, אז למרות שהאכילו אותי לעילא, דאגתי לסחוב עם עצמי כמה קופסאות שימורים- עלי גפן, טונה, חלבה, קרקרים שכולנו נמות לפני שהם יתקלקלו וממרח צמחי- כזה אדום עם פונט של פעם. מנת קרב, רק יותר מודרנית.
תמונה
ב7:00 בבוקר כבר חם אימים, זה בדיוק השעות שהאוויר בהם פשוט לא זז, אבל זה לא משנה, העבודה עם החיה ועם האדמה הם עיקר ההתעסקות שלך, רק מי שגר שם יבין ששם החיים שלך נמצאים, באדמה.
רק אחרי שבוע כזה, אתה יכול פתאום להתחיל להעריך את הדברים הפשוטים שהם היסוד של הקיום שלנו. רק אחרי שבוע כזה אתה פתאום מתחיל להבין כמה הרוח היא דבר חשוב אחרי כמה שעות של עבודה בחום. כמה מים קרים משפיעים עליך אחרי שניקתה אורווה או עדרת את המרעה.
בצהריים עושים הפסקה, כל כך חם שאי אפשר לעבוד, לא רק הפסקה, אלא גם סיאסטה- אחרת אתה 'עובד בראש לא צלול' אמר לי כמה פעמים בעל החווה. ההפסקה היא אמיתית, היא משפחתית, כולם יושבים ביחד סביב אוכל, לא משהו מסובך, לא יקר, סתם- אוכל, אורז, פסטה, לחם, קצת בשר. אוכל שהופך להיות טעים יותר מכל מה שאכלת, כי אתה יודע שהרווחת אותו, שהוא שלך.
תמונה (3)
אחרי הצהריים, כמה עבודות עם הטרקטור שהוא בערך הרעש היחיד שיש סביבך, ויוצאים לרכב. לא משנה כמה פעמים עברת מול הסוסים באותו יום, כל פעם החוויה שונה, כל פעם הם מסתכלים עליך קצת אחרת, המצב רוח שלהם קצת שונה ואתה יודע דבר אחד, לא משנה מה אני ינסה להסתיר-אין חיה בעולם שתדע לקרוא אותי יותר טוב מהם.
החוויה איתם הייתה מדהימה בשבילי. היא הייתה מדהימה כי כנראה רק אחרי שראית את חייך משתנים בעקבות רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע אחד בהם לא ניגשת נכון אל הסוס ונתת לו את הכבוד הראוי לו, רק אחרי רגע כזה אתה מבין שיותר מהכל העבודה שלך היא לא על הסוס, אלא עליך.
תמונה (4)
אבל לא רק עם הסוסים והאדמה הייתה חוויה מדהימה, אלא גם אם האנשים, אלו שבחרו לחיות אחרת, במובנים מסוימים, הרבה יותר בריא בעיני. הם לא בחרו בחיים פשוטים יותר מהמרוץ שבו אני חי, הם רק החליטו שכקמים בבוקר צריך לזכור מאיפה באנו, וכשאני מגדל את האוכל, אני נהנה ממנו יותר, וכשאני קם מוקדם אני מעריך יותר את הזריחה ושאני חי ועובד עם המשפחה שלי באותו מקום אני זוכה לראות את הילדים שלי גדלים, ולא מגלה יום אחד שהם התגייסו לצבא בלי ששמתי לב. האנשים האלה מדהימים כי הם מזכירים לנו קצת ציונות של פעם, לא טובה יותר או פחות, לא זאת של האפליקציות והסטרטאפים, אלא זאת של המקוש והטרקטור, לא להאמין, אבל זה עוד קיים.
אז זו הייתה חוויה חד פעמית, וכמו שאפשר לראות אני בוחר עכשיו לא להרחיב יותר מידי על המפגש הראשון שלי עם הסוסים אחרי שש שנים. סתם, כי הריח של האוויר עדיין נמצא אצלי באף, והידיים שהספיקו לקבל כמה יבלות מזכירות לי את המאמץ והעבודה.
אני בוחר לא לדבר על זה, סתם כי אין לי צורך, ואם אין לי צורך, כנראה שקרה הדבר שהיה צריך לקרות.
תמונה (2)

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

תיקון: פרומו



חמש שנים עברו מאז אותו היום שהסוס שלנו 'סול' חזר בדהרה בשביל שליד סכר בית זית  אל החווה, כשעליו רק אוכף רעוע ובלי אמא שלי.
הטנדר של בעל החווה נסע במהירות בדרך הכורכר, משאיר מאחוריו שובל של אבק, ומצאו את אמא שלי שרועה ומדממת על השביל תחת השמש הקופחת והבהילו אותה לבית החולים.

אני לא זוכר הרבה- הייתי בדרך לעבודה כשצלצל הטלפון ואמרו לי: "יואב, בוא מהר, אמא שלך בבית חולים". למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במשהו קטן שבטח יעבור, זה היה חזק ממני. נסעתי במהירות בדרך המפותלת שביער ירושלים להדסה עין כרם, בראש רצות תמונות ומשפטים  של המשפחה בלי סדר הגיוני: "מה אתם צריכים את השטויות האלה?" " אם כבר אתם רוכבים, תרכבו עם קסדה" "למה לא סיפרתם לנו שקניתם סוס? מאיזה כסף בדיוק?!. רק מחשבות, כאב בטן נוראי ותמונה מעורפלת של הדרך להדסה עין כרם.

כשהגעתי לשם רצתי בטירוף למיון וראיתי אותה, שוכבת על מיטה ויורקת דם עם המוני רופאים לידה.  היא בהתה בי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, שותקת וחסרת אונים.

לראות את אמא שלי, האישה האצילית הזאת שגידלה שני ילדים לבד עם משכורת של מורה, לקחה אותנו איתה לעבודה כשלא היה מי שישמור. דאגה לנו לחיים יציבים של משפחה אוהבת, דיברה איתנו על הכל. עבדה קשה כל חייה כדי לפלס את דרכה ולהמשיך לעשות את מה שהיה מאמינה בוא. לראות אותה, שרועה וחסרת אונים זו התמונה שנחקקה בי עד היום.

אני חושב שמאותו היום של הפציעה נפגע גם לי הזכרון, לא רק לאמא שלי. טלי זוגתי אומרת לי שיש לי זכרון של דג, אבל זה לא תמיד היה ככה, כאילו המוח והנפש שלי עובדים רק קדימה, והיום אני מסוגל לשכוח מה קרה לי לפני שעה, ושלא נדבר על זיכרונות ילדות, שנעלמו כלא היו.

אבל לאחרונה, התמונה של אמא שלי שוכבת בבית החולים התחילה לחזור על עצמה שוב ושוב.

עד שזה לא קרה, לא באמת האמנתי שיש דבר כזה טראומה, אבל כנראה שגירושי הורים בגיל צעיר ופציעה קשה של ההורה היחיד שיש לך, אחרי הכל עושים משהו.

התמונות, החלומות והמחשבות האלו הביאו אותי לקבל החלטה לצאת למסע של בירור, חשיבה מחודשת ותיקון.
החלטתי לקחת את עצמי, להיפרד מהמכונית הממוזגת ומהחולצות המכופתרות של הכנסת וללכת לחוות סוסים בצפון לעבוד שם, ואולי אפילו לרכב על סוסים. להרגיש מחדש מה זה להרים חציר יום שלם, להרגיש מה זה לראות את החיה הזאת שלקחה ממני את ההורה היחיד שהייה לי, גרמה לי להתבגר בכמה שנים, והפכה אותי לזה שצריך להיות ההורה של אמא שלו, קצת מוקדם מהרגיל.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי אם כל מה שנלקח ממני באותו היום, אני לא חושב שהם אשמים הסוסים, אני חושב שהם רק היו מראה לפחדים של אמא שלי, למתחים שלה, ולא מגיע לאף אחד להרגיש רע על זה שהוא נתן לנו את הזכות לראות את האמת.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי הם היו כל החיים והחלומות שלי אחרי הצבא,  ואתה לא יכול לגדוע משהו שהוא חלק ממך, בדיוק כמו שאתה לא יכול למחוק את הזכרון שלך או את העבר שלך ולחיות רק את המחר.
אז  שבוע הבא אני מתכוון להסיר קצת את האבק מהחלום והחיים שחייתי , כמו בסרט, לקחת את מגפי העור שהעלו אבק, הטי-שירט הלבנה עם החורים, הכובע, הג'ינס שירד ממנו הצבע ולצאת לטיול אחרי צבא שלעולם לא עשיתי כי אמא הייתה צריכה אותי.

הפעם אני אכתוב, כל יום במשך הימים שאני אהיה שם, אני אכתוב כדי להפסיק לאגור בבטן את התמונות מאותו יום נוראי, אני אכתוב כדי לא לשכוח.

אני יעשה את זה סוף, סוף כדי להפסיק להרגיש אשם על זה שנתתי לאמא שלי לעלות על 'סול' לבד, אני יעשה את זה כדי להפסיק לכאוב על זה שמאז לא ראיתי אותו, אני יעשה את זה כדי להפסיק להרגיש אשם על כך שקנינו סוס במקום לקנות אוכל בסופר או לחסות את המינוס בבנק.


אבל יותר מהכל אני יעשה את זה כדי לדעת שלא ויתרתי על החלום שפעם היה לי, וזה הזמן לבנות אותו מחדש.