יום רביעי, 5 ביוני 2013

יוסף נבון* חוזר למתחם התחנה אחרי 120 שנה

יקירתי,


אני יושב כאן בתחנת הרכבת שמאז כבר הפכה למרכז תרבות בלתי רגיל בירושלים, שותה אספרסו שטעים כמעט כמו באירופה. מי היה מאמין שכאשר קיבלתי את הזיכיון לבנות את הרכבת, יום אחד יסתובבו בתחנה הראשונה שלה מאות גברים, נשים וטף בין דוכנים וחנויות.


מי היה מאמין שהיו כאן ימים שנקשו הפטישים על מסילות הברזל הראשונות, ויום אחד תהיה על אותו תוואי בדיוק טיילת מופלאה שתשמש את העוברים ושבים? בחור נחמד שפגשתי פה סיפר לי כי גם היום ישנה רכבת המחברת בין ירושלים לתל-אביב ויוצאת ממקום אחר בעיר. בחצי צחוק הוא אמר לי שאומנם  עברו למעלה ממאה ועשרים שנה מאז, אבל עדיין לוקח  3 שעות להגיע מירושלים לתל –אביב ברכבת. נקווה שאכן ההבטחות ששמעתי פה יקוימו, ויום יבוא והדרך הזאת תיקח פחות משעה.

בדרך לפה עברתי ברחוב מחנה יהודה, גם שם כמעט ולא ניתן לזהות את מה שהיה אז כשהקמתי את השכונה. רחוב שוקק חיים עמוס בדוכנים, מסעדות, מוסיקה ובתי קפה, ברחובות אנשים יושבים ומדברים, מופעי רחוב ומאות תיירים ותושבי חוץ שבאים לבקר. את יודעת, כמו בכל דבר, לא כולם שמחים מהשינויים – דיברתי עם אחד הסוחרים שאמר: 'שמרוב שיש כאן בתי קפה כבר אף אחד לא בא לקנות', אבל בסך הכל, מרוצים.
אך מסתבר שלא כל מה שקרה בירושלים בשנים האחרונות היה לטובה. אני יודע שזה לא מנומס, אבל הצצתי בעיתון של הגברת בשולחן לידי והופתעתי לראות שהייתה הפגנה גדולה בירושלים של יהודים שומרי מצוות שבוחרים לא לעבוד כי הם צריכים ללמוד תורה.
היית מאמינה? אני כצאצא למשפחת רבנים זוכר מילדותי שאבא תמיד היה אומר: "אם אין קמח- אין תורה". אבל יותר ממה שאבא אמר, למה שאנשים יבחרו לא לעבוד? הרי כשאתה מפסיק לעבוד אתה מזדקן יותר מהר ואתה מרגיש חסר תועלת, לך תבין.


לא רחוק מכאן נמצאת שכונת ימין משה, איפה שבזמנו התחילו להקים את שכונת הצריפים הארעיים 'חאפ'. לצערי מה שצפיתי אז אכן התרחש, ובמקום שכונה לתושביה העניים של ירושלים, הוקמה שם שכונה שרוב בתיה נטושים. מסתבר אפילו שהתופעה התרחבה לשכונות יוקרה כמו רחביה, טלביה, מרכז העיר. שכונות שיש בהן חליפות תלויות רוב הזמן, ואחת לשנה גם כמה אנשים.


יקירתי, ירושלים שינתה את פניה.  אני הולך עכשיו ונזכר איך הלכנו כאן בסמטאות כאחד הזוגות הראשונים שהיו בין ספרדים לאשכנזים. הסמטאות הן  אותן סמטאות, מקושטות באבן ירושלמית צהבהבה, רק האנשים, אך... האנשים שונים לחלוטין.

כמו שאת יודעת עשיתי לא מעט לפיתוח הארץ הזאת- פתח תקווה, ראשון לציון, התכנית לנמל המים העמוקים ביפו, השימוש במימי הירקון להשקיית הפרדסים. אבל כשאני יושב פה ומסתכל סביב, אני מודה שליבי נמצא כאן, בירושלים.

כמו אז, גם עכשיו ברור לי כי גורלה של ירושלים נמצא על כתפיו של הדור הצעיר, דור שצריך לקחת אחריות ולעסוק בעשייה ציבורית. גורלה של ירושלים תלוי בעסקים הקטנים וביזמים העסקיים והחברתיים שיסכימו לקחת סיכון ולהשקיע בה.


אני לא משלה את עצמי, זה לא תמיד הולך. את הוננו הרב אומנם הפסדנו, אבל עכשיו אני רואה שהשארנו משהו אחרינו, ורק צריך לדעת לקחת אותו ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, כי לכך ראויה ירושלים.
יקירתי, השעה כבר מאוחרת. בתקופתנו, בדיוק עכשיו, הייתה אמורה לצאת הרכבת למראה משפחות וזוגות שנפרדים לשלום. רכבת אמנם אין פה, אבל אופניים יש, אני חושב שאקח לי זוג ואמשיך בדרכי, אולי עוד אספיק לסרט  של 22:00 בקולנוע חדש בשם הסינמה הסיטי, ומקסימום אם לא אספיק, אקפוץ שוב בשבת.


שלך,
י.נבון



*יוסף נבון ביי : היה בנקאי, איש עסקים ואיש ציבור בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יוזם ובונה מסילת הרכבת לירושלים.





אין תגובות:

פרסום תגובה