לפני כמה ימים שהתחלתי להתעסק עם כל העיצוב של הבלוג הזה- עצרתי לרגע בין גרירת התמונה ושינוי הצבע של הפונט, ושאלתי את עצמי "למה החלטתי לעשות את זה"?- זמן מיותר, אין. נרקיסיזם, מקווה שאין. שגיאות כתיב, יש והרבה. ומה להגיד, לא תמיד.
אז למה בעצם כן?
תשובה אחת יכולה להיות, שהבנתי שהפוסטים שלי בפייסבוק ארוכים מידי וכדאי שאמצא חלופה ראויה- מעניין לחשוב על זה, כי במקביל לבלוג שפתחתי גם התחלתי לשחק בטוויטר ואולי בגלל שכנראה צפוף לי מידי בחלון עם 140 תווים, אז מיום ליום כמות העוקבים שלי- שהיא מביכה בפני עצמה(18) רק יורדת, אז אולי שווה שאנסה את מזלי כאן.
או שאולי אני בכלל מקנא בכשרון של זוגתי היקרה טלי, לכתוב שירה , והבלוג שלי ישיב מלחמת חורמה על היכולת שלה למצוא משמעות כל כך גדולה, בכל-כך מעט מילים?או אולי בכלל אני במשבר קטן מזה שיאיר לפיד הפסיק לשאול אותי ואת כל עם ישראל "מה ישראלי בעיני" כל יום שישי, ואני צריך למלא את החלל שנותר ריק למראה קלישאות חסרות על קפה שחור בניו-יורק, וחוצפה ישראלית אבל עם חן.
ואולי סתם, כי אני אוהב לכתוב. כי אני מתגעגע ל'על החלון ישבתי' ול'יומני היקר שלום'- אם פעם כשלאדם עלתה שורה מבריקה לספר חדש, רעיון גדול להמצאה שתביא לו הרבה כסף הוא היה לוקח את הפתק ומחביא במגירה, אז היום הדבר הראשון שנעשה הוא לשים אותם בפייסבוק, הרי בין אם זה טוב ובין אם לא, אין תחושה חמימה ואינטימית יותר מאשר בחיקם של אלפי גולשים שנתקלו בפוסט שלך.
אני לא מתבייש לומר, אבל בתוך המציאות המשוגעת הזאת של החיים, אחת לכמה זמן אני רוצה לחיות קצת בסרט- למצוא סיבה לשבת בין אלפי דפים ומחשבות על בר של בית קפה ירושלמי, ולכתוב למשמע מוזיקת ג'אז שאני לא מכיר.
אני רוצה להוציא את המחשב ליד שער עלייה למטוס באיזו מדינה אירופאית, ולכתוב על חוויות, מחשבות ורגשות- ולרגע להרגיש שאני לא מכאן, ואני לא אותו ילד מרחוב בוליביה בירושלים...
אני עוד לא יודע להגיד בדיוק מה יהיה כתוב פה, את זה הזמן יגיד. שני דברים אני כן יודע להגיד, האחד הוא שהרבה פעמים כל מה שצריך זה דף חלק ומקלדת, כדי להניח עליהם בבטחה את המחשבות והתחושות שלי. ושניים שאני בטוח שבמדינת ישראל של שנת 2013 יהיה הרבה מה להגיד.
תזמין פעמיים קפה ותגביר את המוסיקה, אני אבוא לשבת איתך...
השבמחק