יום שישי, 28 ביוני 2013

המלחמה בעייפות

עייפות. זו התחושה העיקרית שאני מרגיש בשבועות האחרונים.

אני משוכנע שכולכם מכירים את הרגע שבו אתה יושב בפגישה ולא משנה עד כמה אתה משכנע את עצמך שהפגישה מעניינת  וחשובה, זה פשוט לא הולך. לאט, לאט  מתהוות בפנים שלך הבעות מוזרות-  הגבות מתכווצות ממאמץ להקשיב ואתה נראה כועס מהרגיל, כאילו בגבות שלך מקור האנרגיה החלופית שלך נמצא ואם לא תכווץ אותן עכשיו אז אבדנו.

כשפטנט הגבות לא עובד והאוויר היבש בחדר מערפל עוד יותר את החושים שלך, אתה שולף את הכלי הבא, אתה מתחיל לשנות תנוחות על הכסא בחוסר נחת- רגל על רגל, רגל יורדת , יד עולה ומחזיקה את הסנטר, סנטר ננטש ללא יד, ומרפקים נשענים על הברכיים, מאמץ גדול אבל גם זה לא עובד.

לא פשוט להגדיר את התחושה הזאת של העייפות, זו מן תחושה חלולה של מוח שהתרוקן מכל היכולות שלו להנפיק מחשבות, רעיונות ומילים והפעולות הבסיסיות הופכות  לקשות, קשות. אמרו לך 'שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים' אז אתה מחליט לא לוותר, עוד צעד קטן, אתה קם ועוזר כוחות להנפיק עוד מסמך מהמחשב, ההקלדה איטית אבל נחושה.

לרגע מסוים נראה שההתעקשות שלך להישאר ערני נושאת פרי.  אתה פותח את המנוע הרזרבי  בעזרת שוט של אספרסו בכוס נייר קטנה וגם מצליח לגשת לטלפון ולנסות לענות לסמס ששלחו לך. אתה מקליד את  אותה המילה אינסוף פעמים- במקום 'ל' יוצאת לך 'ח', במקום 'י' מתפלק לך 'ע', בסוף את שולח את ההודעה כשכולה עמוסה בשגיאות ומילים שאיבדו את האותיות שנתנו להן משמעות, אבל לפחות שלחת. 'מחחגחבחהלהךי'

זה ברור לך שהאנרגיה הזמנית שנכנסה בך היא המעוז האחרון שמפריד בינך לבין הרגע שבו העיניים יעצמו ותפסיד הכל. אתה מתחיל לשקול חלופות- משא ומתן? אולי פנייה לעזרה מאיזה כוח בינלאומי? או הכרה חד צדדית בזה שהדרך היחידה שבה תשמור על האינטרסים שלך היא בנמנום קל על הכסא במשרד בלי שאף אחד ישים לב.

אתה מחזיק מעמד עוד קצת, זה הרגעים האחרונים של המלחמה הזאת, 'תמות נפשי עם פלישתים' אבל אני אשאר ער, או לפחות אעשה את עצמי נשאר ער. אתה קם לשתות כוס מים ומהנהן בהסכמה לכל דבר שאומרים האנשים סביבך בפגישה גם אם אין שום קשר בין משמעות הדברים שנאמרים לבין ההנהון שלך- יכלו להגיד לך עכשיו שאיראן סגרו את הכור, סוריה הפסיקו לטבוח באזרחים מטעמי מצפון  ושיש צדק חברתי, ואתה היית ממשיך להנהן.

העייפות מאותתת לך  שזה הסוף, העיניים שורפות, אתה קם לשתות כוס מים  ובתוכך יודע שהפסדת, אתה יודע  שההנהון ימשיך, אבל המילים שנאמרות כבר לא יכנסו אליך לראש, הכל בליל של תנועות שפתיים וגוף חסרות משמעות.

עייפות יקרה. אני נכנע! בימים הקרובים אני מבטיח שלא אלך אחרי העבודה לשתות בירה עם חברים,  לא אמשיך לשלוח מיילים למרות שישבתי מול מסך למעלה מ-15 שעות ביום, אצמצם את כמות הטלפונים בנסיעה הביתה.  אני מרים את הדגל הלבן, עכשיו ברשותך אני אלך בראש מורכן להתרסק לי במקום הראשון שאמצא.
לילה טוב


2 תגובות:

  1. ובכן, כל עובדי המשמרות מכירים את העירנות המטרידה שבאה שעה אחרי העייפות הזו: התחלת משמרת לילה ב-11, סיימת ב-9 בבוקר, שפוך מעייפות - אם משכת עוד שעתיים כבר תמשוך בעירנות מוזרה (מאד אדג'ית) את כל היום.
    ו... תנחומיי הכנים. מקווה שאבו-זקן דואג לתגמל אותך על זה כראוי.

    השבמחק
  2. אתה יודע אחי אנחנו לא ניזונים משינה ואוכל אנחנו ניזונים מערכים (:

    השבמחק