המלחמה בעייפות

עייפות. זו התחושה העיקרית שאני מרגיש בשבועות האחרונים.

אני משוכנע שכולכם מכירים את הרגע שבו אתה יושב בפגישה ולא משנה עד כמה אתה משכנע את עצמך שהפגישה מעניינת  וחשובה, זה פשוט לא הולך. לאט, לאט  מתהוות בפנים שלך הבעות מוזרות-  הגבות מתכווצות ממאמץ להקשיב ואתה נראה כועס מהרגיל, כאילו בגבות שלך מקור האנרגיה החלופית שלך נמצא ואם לא תכווץ אותן עכשיו אז אבדנו.

כשפטנט הגבות לא עובד והאוויר היבש בחדר מערפל עוד יותר את החושים שלך, אתה שולף את הכלי הבא, אתה מתחיל לשנות תנוחות על הכסא בחוסר נחת- רגל על רגל, רגל יורדת , יד עולה ומחזיקה את הסנטר, סנטר ננטש ללא יד, ומרפקים נשענים על הברכיים, מאמץ גדול אבל גם זה לא עובד.

לא פשוט להגדיר את התחושה הזאת של העייפות, זו מן תחושה חלולה של מוח שהתרוקן מכל היכולות שלו להנפיק מחשבות, רעיונות ומילים והפעולות הבסיסיות הופכות  לקשות, קשות. אמרו לך 'שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים' אז אתה מחליט לא לוותר, עוד צעד קטן, אתה קם ועוזר כוחות להנפיק עוד מסמך מהמחשב, ההקלדה איטית אבל נחושה.

לרגע מסוים נראה שההתעקשות שלך להישאר ערני נושאת פרי.  אתה פותח את המנוע הרזרבי  בעזרת שוט של אספרסו בכוס נייר קטנה וגם מצליח לגשת לטלפון ולנסות לענות לסמס ששלחו לך. אתה מקליד את  אותה המילה אינסוף פעמים- במקום 'ל' יוצאת לך 'ח', במקום 'י' מתפלק לך 'ע', בסוף את שולח את ההודעה כשכולה עמוסה בשגיאות ומילים שאיבדו את האותיות שנתנו להן משמעות, אבל לפחות שלחת. 'מחחגחבחהלהךי'

זה ברור לך שהאנרגיה הזמנית שנכנסה בך היא המעוז האחרון שמפריד בינך לבין הרגע שבו העיניים יעצמו ותפסיד הכל. אתה מתחיל לשקול חלופות- משא ומתן? אולי פנייה לעזרה מאיזה כוח בינלאומי? או הכרה חד צדדית בזה שהדרך היחידה שבה תשמור על האינטרסים שלך היא בנמנום קל על הכסא במשרד בלי שאף אחד ישים לב.

אתה מחזיק מעמד עוד קצת, זה הרגעים האחרונים של המלחמה הזאת, 'תמות נפשי עם פלישתים' אבל אני אשאר ער, או לפחות אעשה את עצמי נשאר ער. אתה קם לשתות כוס מים ומהנהן בהסכמה לכל דבר שאומרים האנשים סביבך בפגישה גם אם אין שום קשר בין משמעות הדברים שנאמרים לבין ההנהון שלך- יכלו להגיד לך עכשיו שאיראן סגרו את הכור, סוריה הפסיקו לטבוח באזרחים מטעמי מצפון  ושיש צדק חברתי, ואתה היית ממשיך להנהן.

העייפות מאותתת לך  שזה הסוף, העיניים שורפות, אתה קם לשתות כוס מים  ובתוכך יודע שהפסדת, אתה יודע  שההנהון ימשיך, אבל המילים שנאמרות כבר לא יכנסו אליך לראש, הכל בליל של תנועות שפתיים וגוף חסרות משמעות.

עייפות יקרה. אני נכנע! בימים הקרובים אני מבטיח שלא אלך אחרי העבודה לשתות בירה עם חברים,  לא אמשיך לשלוח מיילים למרות שישבתי מול מסך למעלה מ-15 שעות ביום, אצמצם את כמות הטלפונים בנסיעה הביתה.  אני מרים את הדגל הלבן, עכשיו ברשותך אני אלך בראש מורכן להתרסק לי במקום הראשון שאמצא.

לילה טוב

החשוד המרכזי

לפני כמה ימים הלכתי לבנק שלי (בנק לעובדי מדינה) ,ובטפסים שקיבלתי לחתום עליהם היה כתוב : "עבודה- כנסת ישראל." חייכתי בלב, "מקצוע- מאבטח".
מאבטח?!" שאלתי מופתע ומיד תיקנתי את עצמי-  "כלומר, כל עבודה מכבדת את עצמה, אבל אני לא מאבטח". "לא יודעת" היא ענתה ובחנה אותי במבט מכף רגל ועד ראש "פשוט חשבתי שאתה מאבטח" ענתה, חתמתי על המסמכים והלכתי מפויס במחשבה שהיא לפחות כתבה שאני עובד בכנסת, ואם מאבטח זה מה שנגזר עלי להיות מבחינת הבנק שלי, אני פשוט אקבל את זה בהבנה.

אני מספר את זה כי זה לא הפעם הראשונה שבה אני מרגיש שכנראה יש משהו בפרצוף שלי שאומר לאנשים: "זה לא עוזר פרלמנטרי" וככה זה הולך-

אני עובד כעוזר פרלמנטרי כבר כמעט 4 חודשים, כמו כל חברי העוזרים, שנכנסתי לעבודה נדרשתי לעבור תחקיר בטחוני, הכנתי את עצמי  בהתרגשות לתחקיר, דמיינתי  איך איש עם משקפי שמש וקול נמוך נפגש איתי באיזו סמטה צדדית או בניין במרכז הארץ, שואל אותי עשרות שאלות, מצליב עלי מידע , מחתים אותי על טפסים וכו'.  ביום התחקיר אני עושה את דרכי למשמר הכנסת מתיישב שם במשרד מול פקידה נחמדה, היא שואלת אותי חמש שאלות, מסמנת מה שצריך ושולחת אותי לדרכי: "תיקח היום אישור זמני, תוך כמה ימים נסיים את כלל ההליכים ותקבל את האישור הקבוע" מה זה אישור זמני שאלתי את עצמי בכעס- אישור זמני, זה גם עובד זמני? זה אומר שאני על זמן שאול כאן?

אחרי חודש בכנסת נכנסתי כמו בכל יום, העברתי את האישור במכונה, ולהפתעתי על המסך מופיעה תמונה נורא מכוערת שלי מאיזה בוקר קשה של חורף, כשהעיניים  קטנות  מהרגיל, וכל מה שמסביב נראה גדול יותר, ועל התמונה כתוב באדום ענק "פג תוקף", רגע מביך לכל הדעות. השומרים שהטרדתי את מנוחתם מסתכלים עלי בחשד ואומרים לי "ניתן לך להיכנס הפעם, אבל אתה צריך לברר עם מחלקת היתרים מה קורה עם התחקיר שלך".

כאשר הגעתי למחלקת ההיתרים שאלתי אותם מה קרה, ושאני מוכן שיקראו לי במגוון שמות גנאי, אבל 'פג תוקף' ,זה כבר גדול עלי. הפקידה הסתכלה עלי בעיניים מאשימות, כאילו אני הכרחתי אותה לעבוד במחלקת היתרים בכנסת ואמרה 'נאריך לך את האישור לעוד חודש, אבל התחקיר שלך לא הסתיים.' 'למה?' 'מסיבה טכנית'.

יצאתי משם אכול סרטים שאולי יש לי עבר פלילי שמעולם לא  ידעתי עליו,  חוב למס הכנסה, קנס שלא שולם, האשמה בבגידה, באנרכיזם ומה לא. ומאז אותו חודש, אחת לשבוע אני מגיע בחיל ורעדה לנק' הבידוק  עובר את הביקורת כחשוד מספר אחד של כנסת ישראל  ומחכה לרגע שבוא יעצרו אותי על מעשה שלא עשיתי לעולם.

השבוע אחרי הפעם הרביעית בה נדרשתי לטקס הארכת האישור שלי, החלטתי לעמוד על שלי, ועד שלא אברר מדוע אני צריך לעבור את הסיפור הזה כל פעם מחדש, לא אשקוט. עם כל הכבוד לזה שאנחנו בכנסת ישראל, גם כאן לא יכול להיות כשל טכני כל כך גדול שנמשך כבר ארבעה חודשים.

התקשרתי למחלקת היתרים ודרשתי תשובות, בלהט השיחה אמרתי לה:" אני לא מבין מה הסיפור שלכם, במה אני חשוד? בריגול לטובת איזו מדינה זרה? ונגיד ואני כן, מה אני אדווח לאויבנו מעבר לים? שגם בפרלמנט הישראלי צועקים? שגם חברי כנסת ישראלים ששותים יותר מדי קפה, צריכים ללכת לשירותים?  שגם במזנון הכנסת יש יותר מידי שמן באוכל? מה?!

השיחה הסתיימה בהבטחה שלה שהעניין יטופל עד שבוע הבא. אני מודה שניתקתי את הטלפון בתחושת גאווה, אחרי הכל לא כל יום עובד זמני עומד על זכויותיו.

אסיים בפנייה נרגשת למשמר הכנסת- שומרים ומאבטחים, עובדי מזנון, מנקים וחברי כנסת, לא עוד! אני לא אגיע שוב לשערי הכנסת בראש מורכן,  לא עוד  'עובד זמני  'שפג תוקפו' ואחת לחודש הוא צריך לחדש את עצמו, לא עוד צליל נוראי בכניסה לשערי  הכנסת כאילו פרצתי לבנק. לא אלך שוב ליד הפסיפס של שגאל במחשבה שעלולים לעצור אותי בחשד לתכנון שוד של קודש הקודשים, ואם כבר מדברים, אני  גם רוצה להצטלם שוב, כי התמונה לא מחמיאה לי.

משבוע הבא עובד קבוע- ואני קורא לציבור הדל של קוראי בלוג זה, להיות עם היד על הדופק.

יוסף נבון* חוזר למתחם התחנה אחרי 120 שנה

יקירתי,

אני יושב כאן בתחנת הרכבת שמאז כבר הפכה למרכז תרבות בלתי רגיל בירושלים, שותה אספרסו שטעים כמעט כמו באירופה. מי היה מאמין שכאשר קיבלתי את הזיכיון לבנות את הרכבת, יום אחד יסתובבו בתחנה הראשונה שלה מאות גברים, נשים וטף בין דוכנים וחנויות.

מי היה מאמין שהיו כאן ימים שנקשו הפטישים על מסילות הברזל הראשונות, ויום אחד תהיה על אותו תוואי בדיוק טיילת מופלאה שתשמש את העוברים ושבים? בחור נחמד שפגשתי פה סיפר לי כי גם היום ישנה רכבת המחברת בין ירושלים לתל-אביב ויוצאת ממקום אחר בעיר. בחצי צחוק הוא אמר לי שאומנם  עברו למעלה ממאה ועשרים שנה מאז, אבל עדיין לוקח  3 שעות להגיע מירושלים לתל –אביב ברכבת. נקווה שאכן ההבטחות ששמעתי פה יקוימו, ויום יבוא והדרך הזאת תיקח פחות משעה.

בדרך לפה עברתי ברחוב מחנה יהודה, גם שם כמעט ולא ניתן לזהות את מה שהיה אז כשהקמתי את השכונה. רחוב שוקק חיים עמוס בדוכנים, מסעדות, מוסיקה ובתי קפה, ברחובות אנשים יושבים ומדברים, מופעי רחוב ומאות תיירים ותושבי חוץ שבאים לבקר. את יודעת, כמו בכל דבר, לא כולם שמחים מהשינויים – דיברתי עם אחד הסוחרים שאמר: 'שמרוב שיש כאן בתי קפה כבר אף אחד לא בא לקנות', אבל בסך הכל, מרוצים.

אך מסתבר שלא כל מה שקרה בירושלים בשנים האחרונות היה לטובה. אני יודע שזה לא מנומס, אבל הצצתי בעיתון של הגברת בשולחן לידי והופתעתי לראות שהייתה הפגנה גדולה בירושלים של יהודים שומרי מצוות שבוחרים לא לעבוד כי הם צריכים ללמוד תורה.
היית מאמינה? אני כצאצא למשפחת רבנים זוכר מילדותי שאבא תמיד היה אומר: "אם אין קמח- אין תורה". אבל יותר ממה שאבא אמר, למה שאנשים יבחרו לא לעבוד? הרי כשאתה מפסיק לעבוד אתה מזדקן יותר מהר ואתה מרגיש חסר תועלת, לך תבין.

לא רחוק מכאן נמצאת שכונת ימין משה, איפה שבזמנו התחילו להקים את שכונת הצריפים הארעיים 'חאפ'. לצערי מה שצפיתי אז אכן התרחש, ובמקום שכונה לתושביה העניים של ירושלים, הוקמה שם שכונה שרוב בתיה נטושים. מסתבר אפילו שהתופעה התרחבה לשכונות יוקרה כמו רחביה, טלביה, מרכז העיר. שכונות שיש בהן חליפות תלויות רוב הזמן, ואחת לשנה גם כמה אנשים.

יקירתי, ירושלים שינתה את פניה.  אני הולך עכשיו ונזכר איך הלכנו כאן בסמטאות כאחד הזוגות הראשונים שהיו בין ספרדים לאשכנזים. הסמטאות הן  אותן סמטאות, מקושטות באבן ירושלמית צהבהבה, רק האנשים, אך... האנשים שונים לחלוטין.

כמו שאת יודעת עשיתי לא מעט לפיתוח הארץ הזאת- פתח תקווה, ראשון לציון, התכנית לנמל המים העמוקים ביפו, השימוש במימי הירקון להשקיית הפרדסים. אבל כשאני יושב פה ומסתכל סביב, אני מודה שליבי נמצא כאן, בירושלים.

כמו אז, גם עכשיו ברור לי כי גורלה של ירושלים נמצא על כתפיו של הדור הצעיר, דור שצריך לקחת אחריות ולעסוק בעשייה ציבורית. גורלה של ירושלים תלוי בעסקים הקטנים וביזמים העסקיים והחברתיים שיסכימו לקחת סיכון ולהשקיע בה.

אני לא משלה את עצמי, זה לא תמיד הולך. את הוננו הרב אומנם הפסדנו, אבל עכשיו אני רואה שהשארנו משהו אחרינו, ורק צריך לדעת לקחת אותו ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, כי לכך ראויה ירושלים.

יקירתי, השעה כבר מאוחרת. בתקופתנו, בדיוק עכשיו, הייתה אמורה לצאת הרכבת למראה משפחות וזוגות שנפרדים לשלום. רכבת אמנם אין פה, אבל אופניים יש, אני חושב שאקח לי זוג ואמשיך בדרכי, אולי עוד אספיק לסרט  של 22:00 בקולנוע חדש בשם הסינמה הסיטי, ומקסימום אם לא אספיק, אקפוץ שוב בשבת.

שלך,

י.נבון

*יוסף נבון ביי : היה בנקאי, איש עסקים ואיש ציבור בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יוזם ובונה מסילת הרכבת לירושלים.

(http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_66.3.pdf)