יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

שנה של בחירות חדשות

לפני כמה שבועות החלטתי לרוץ למועצת העיר עם הבית האידאולוגי שבו גדלתי בארבע השנים האחרונות. ישר מחוות הסוסים והחיים האחרים נשטפתי לתוך סערה של עשייה בלי יום ובלי לילה מנסה להחזיק את הראש מעל המים עד שיוציאו את הפקק ב-22 באוקטובר.
תוך פחות מ-24 שעות הפכתי לאויב של כמה אנשים שחשבתי שהם חברים שלי, וצירפתי עוד 30 איש בפייסבוק שאין לי מושג מי הם כדי להמשיך להרגיש אהוב.
והנה הגיע ראש השנה, הזדמנות לעצור רגע ולסכם, ואולי להצליח לראות קצת קדימה ולבחור דרך טובה יותר לשנה הקרובה. אז מה היה לנו השנה?
התחתנתי עם שאהבה נפשי- כנראה הבחירה בטובה ביותר שעשיתי בחיים.
התמיינתי לתפקיד בטחוני ורבתי עם אשתי כמו שלעולם לא רבנו, עד היום אני מודה לפסיכולוגית שהחליטה שאני לא מתאים.
החלפתי מבלאקברי לאייפון רק בספטמבר שעבר. איך אני יודע את זה? כי כשאני מחפש ביומן של הטלפון מה לכתוב, אני לא מוצא כלום לפני ספטמבר. רבים יגידו שזה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי השנה.
1148974_10151533508801534_392728331_n
טסתי לחו"ל שלוש פעמים, באחת הטיסות גיליתי את המקום היחיד שאני מוכן לחיות בו שהוא לא ישראל- איטליה. למדתי איטלקית והפסקתי.
עזבתי עבודה, התראיינתי לעשר חדשות ומתוכם התקבלתי לאחת. העברתי למעלה מ-100 סדנאות בארגונים שונים וכל פעם גיליתי משהו חדש על עצמי. התחלתי שותפות וגיליתי שאני עובד יותר מידי זמן כשכיר אז שכחתי איך להיות עצמאי, אז וויתרתי.
60649_10151239772056399_1794927198_n
הייתי כמה חודשים במכינה ללימודי אדריכלות, בחירה הזויה לכל הדעות, אומנם אוהב לצייר, אבל בשביל אחד שכבר חמש שנים גורר את התואר בחינוך דמוקרטי ולא מצליח – ללמוד חמש שנים אדריכלות ושלוש שנים להתמחות זה כנראה שאפתני מידי.
גייסתי תרומות למטרות חברתיות וחינוכיות על סך 100,000 ₪, משכורת שלא הייתי מתנגד שתהיה לי. התנדבתי בתנועה פוליטית אחת, וכשחברה טובה החליטה לרוץ בתנועה אחרת עזבתי איתה, כי פוליטיקה שווה אנשים, ואידאולוגיה שווה אנשים ואיפה שיש אנשים טובים קורים הדברים האמיתיים ואל תאמינו לשום דבר אחר.
999161_10151780521531201_1039378672_n
פתחתי חשבון משותף, זה היה מפחיד אבל סוף כל סוף שמתי את הפזרנות שלי בידיים של האדם הראוי לכך. ובאמת מאז אני כבר לא במינוס. עמדתי בצפירות, חגגתי את החגים, עדיין בנפרד, אני אצל המשפחה שלי והיא אצל המשפחה שלה. נכחתי בעשרות חתונות של חברים ופשטתי רגל.
פגשתי בשנה אחת את כל החברים שלי שטסו לחו"ל או חזרו מחול לביקור, וגיליתי כמה קטנה אבל אהובה הבועה שאני חיי בה. חזרתי לרכב על סוסים אחרי שש שנים מאז שאמא שלי נפצעה.
פתחתי בלוג, גיליתי כמה אני אוהב לכתוב וכמה זה קשה להמציא את עצמך מחדש כל שבוע. אישתי סיימה את הלימודים בבצאלאל והרגשתי הקלה כאילו אני ישבתי ארבע שנים בגיהינום הזה.
ניהלתי מטה בחירות, לא הלך משהו ואחר כך הגיעו אלי עוד שלושה חברים להתייעץ איתי איך עושים את זה, להם הולך יותר טוב! התחלתי עבודה חדשה בכנסת שתוך כמה ימים הפכה אותי ליותר מבוגר ופחות תמים. החלטתי לרוץ למועצת העיר, והנה אני כאן.
מה שמשותף לכל השנה הזאת ואולי לחיים שלי זה שהמרחק בין ההחלטה לעשות משהו לבין לעשות אותו, קצרה מהרגיל אצלי כנראה.
כשרציתי להיות ג'יימס בונד- קראתי ספרים על המוסד והשב"כ, כשרציתי להיות אדריכל -ציירתי, כשרציתי להיות איטלקי- דיברתי, כשרציתי להיות מחנך- חינכתי, כשרציתי להיות יזם-יזמתי, כשרציתי להיות קאוובוי -רכבתי על סוסים, כשרציתי להיות פוליטיקאי- בחשתי.
534220_3812609429046_1652648042_n
נראה לאן תוביל אותי השנה הזאת? מעניין מה אבחר להיות? מעניין האם יבחרו בי? מה שהכי חשוב זה להמשיך לעשות ולפעול, אולי השנה אבחר את דרכי ואמשיך בה עד סוף חיי?
גם אם לא, לא אלקה את עצמי, ולא אאשים, לא אלחץ לפינה שבה אקבל החלטה טיפשית, העיקר שאמשיך לחלום .
שנה טובה!

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

לחיות אחרת

אתמול חזרתי מחוות הסוסים 'דאבל קיי' בשרונה. אתם יודעים זה מדהים לגלות שבמדינה הקטנה שלנו, אנשים פשוט בוחרים לחיות את החיים שלהם אחרת.
כל יום השעון בעליית הגג שלי באורווה צילצל בשעה 6:15 בבוקר, לפני הקפה ולפני הכל מתארגנים ומאכילים את הפרות, משקים את המגרש ורק אז מגיעים לקפה-שחור חזק, חצי קפה, השאר מים עם הל והרבה קצף.
כל האווירה ההרפתקנית הזאת סביב היציאה לחווה החזירה אותי כמה שנים אחורה, וכשהגבר הממוצע בישראל חוזר אחורה, כולנו יודעים שהוא חוזר לצבא, אז למרות שהאכילו אותי לעילא, דאגתי לסחוב עם עצמי כמה קופסאות שימורים- עלי גפן, טונה, חלבה, קרקרים שכולנו נמות לפני שהם יתקלקלו וממרח צמחי- כזה אדום עם פונט של פעם. מנת קרב, רק יותר מודרנית.
תמונה
ב7:00 בבוקר כבר חם אימים, זה בדיוק השעות שהאוויר בהם פשוט לא זז, אבל זה לא משנה, העבודה עם החיה ועם האדמה הם עיקר ההתעסקות שלך, רק מי שגר שם יבין ששם החיים שלך נמצאים, באדמה.
רק אחרי שבוע כזה, אתה יכול פתאום להתחיל להעריך את הדברים הפשוטים שהם היסוד של הקיום שלנו. רק אחרי שבוע כזה אתה פתאום מתחיל להבין כמה הרוח היא דבר חשוב אחרי כמה שעות של עבודה בחום. כמה מים קרים משפיעים עליך אחרי שניקתה אורווה או עדרת את המרעה.
בצהריים עושים הפסקה, כל כך חם שאי אפשר לעבוד, לא רק הפסקה, אלא גם סיאסטה- אחרת אתה 'עובד בראש לא צלול' אמר לי כמה פעמים בעל החווה. ההפסקה היא אמיתית, היא משפחתית, כולם יושבים ביחד סביב אוכל, לא משהו מסובך, לא יקר, סתם- אוכל, אורז, פסטה, לחם, קצת בשר. אוכל שהופך להיות טעים יותר מכל מה שאכלת, כי אתה יודע שהרווחת אותו, שהוא שלך.
תמונה (3)
אחרי הצהריים, כמה עבודות עם הטרקטור שהוא בערך הרעש היחיד שיש סביבך, ויוצאים לרכב. לא משנה כמה פעמים עברת מול הסוסים באותו יום, כל פעם החוויה שונה, כל פעם הם מסתכלים עליך קצת אחרת, המצב רוח שלהם קצת שונה ואתה יודע דבר אחד, לא משנה מה אני ינסה להסתיר-אין חיה בעולם שתדע לקרוא אותי יותר טוב מהם.
החוויה איתם הייתה מדהימה בשבילי. היא הייתה מדהימה כי כנראה רק אחרי שראית את חייך משתנים בעקבות רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע אחד בהם לא ניגשת נכון אל הסוס ונתת לו את הכבוד הראוי לו, רק אחרי רגע כזה אתה מבין שיותר מהכל העבודה שלך היא לא על הסוס, אלא עליך.
תמונה (4)
אבל לא רק עם הסוסים והאדמה הייתה חוויה מדהימה, אלא גם אם האנשים, אלו שבחרו לחיות אחרת, במובנים מסוימים, הרבה יותר בריא בעיני. הם לא בחרו בחיים פשוטים יותר מהמרוץ שבו אני חי, הם רק החליטו שכקמים בבוקר צריך לזכור מאיפה באנו, וכשאני מגדל את האוכל, אני נהנה ממנו יותר, וכשאני קם מוקדם אני מעריך יותר את הזריחה ושאני חי ועובד עם המשפחה שלי באותו מקום אני זוכה לראות את הילדים שלי גדלים, ולא מגלה יום אחד שהם התגייסו לצבא בלי ששמתי לב. האנשים האלה מדהימים כי הם מזכירים לנו קצת ציונות של פעם, לא טובה יותר או פחות, לא זאת של האפליקציות והסטרטאפים, אלא זאת של המקוש והטרקטור, לא להאמין, אבל זה עוד קיים.
אז זו הייתה חוויה חד פעמית, וכמו שאפשר לראות אני בוחר עכשיו לא להרחיב יותר מידי על המפגש הראשון שלי עם הסוסים אחרי שש שנים. סתם, כי הריח של האוויר עדיין נמצא אצלי באף, והידיים שהספיקו לקבל כמה יבלות מזכירות לי את המאמץ והעבודה.
אני בוחר לא לדבר על זה, סתם כי אין לי צורך, ואם אין לי צורך, כנראה שקרה הדבר שהיה צריך לקרות.
תמונה (2)

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

תיקון: פרומו



חמש שנים עברו מאז אותו היום שהסוס שלנו 'סול' חזר בדהרה בשביל שליד סכר בית זית  אל החווה, כשעליו רק אוכף רעוע ובלי אמא שלי.
הטנדר של בעל החווה נסע במהירות בדרך הכורכר, משאיר מאחוריו שובל של אבק, ומצאו את אמא שלי שרועה ומדממת על השביל תחת השמש הקופחת והבהילו אותה לבית החולים.

אני לא זוכר הרבה- הייתי בדרך לעבודה כשצלצל הטלפון ואמרו לי: "יואב, בוא מהר, אמא שלך בבית חולים". למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במשהו קטן שבטח יעבור, זה היה חזק ממני. נסעתי במהירות בדרך המפותלת שביער ירושלים להדסה עין כרם, בראש רצות תמונות ומשפטים  של המשפחה בלי סדר הגיוני: "מה אתם צריכים את השטויות האלה?" " אם כבר אתם רוכבים, תרכבו עם קסדה" "למה לא סיפרתם לנו שקניתם סוס? מאיזה כסף בדיוק?!. רק מחשבות, כאב בטן נוראי ותמונה מעורפלת של הדרך להדסה עין כרם.

כשהגעתי לשם רצתי בטירוף למיון וראיתי אותה, שוכבת על מיטה ויורקת דם עם המוני רופאים לידה.  היא בהתה בי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, שותקת וחסרת אונים.

לראות את אמא שלי, האישה האצילית הזאת שגידלה שני ילדים לבד עם משכורת של מורה, לקחה אותנו איתה לעבודה כשלא היה מי שישמור. דאגה לנו לחיים יציבים של משפחה אוהבת, דיברה איתנו על הכל. עבדה קשה כל חייה כדי לפלס את דרכה ולהמשיך לעשות את מה שהיה מאמינה בוא. לראות אותה, שרועה וחסרת אונים זו התמונה שנחקקה בי עד היום.

אני חושב שמאותו היום של הפציעה נפגע גם לי הזכרון, לא רק לאמא שלי. טלי זוגתי אומרת לי שיש לי זכרון של דג, אבל זה לא תמיד היה ככה, כאילו המוח והנפש שלי עובדים רק קדימה, והיום אני מסוגל לשכוח מה קרה לי לפני שעה, ושלא נדבר על זיכרונות ילדות, שנעלמו כלא היו.

אבל לאחרונה, התמונה של אמא שלי שוכבת בבית החולים התחילה לחזור על עצמה שוב ושוב.

עד שזה לא קרה, לא באמת האמנתי שיש דבר כזה טראומה, אבל כנראה שגירושי הורים בגיל צעיר ופציעה קשה של ההורה היחיד שיש לך, אחרי הכל עושים משהו.

התמונות, החלומות והמחשבות האלו הביאו אותי לקבל החלטה לצאת למסע של בירור, חשיבה מחודשת ותיקון.
החלטתי לקחת את עצמי, להיפרד מהמכונית הממוזגת ומהחולצות המכופתרות של הכנסת וללכת לחוות סוסים בצפון לעבוד שם, ואולי אפילו לרכב על סוסים. להרגיש מחדש מה זה להרים חציר יום שלם, להרגיש מה זה לראות את החיה הזאת שלקחה ממני את ההורה היחיד שהייה לי, גרמה לי להתבגר בכמה שנים, והפכה אותי לזה שצריך להיות ההורה של אמא שלו, קצת מוקדם מהרגיל.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי אם כל מה שנלקח ממני באותו היום, אני לא חושב שהם אשמים הסוסים, אני חושב שהם רק היו מראה לפחדים של אמא שלי, למתחים שלה, ולא מגיע לאף אחד להרגיש רע על זה שהוא נתן לנו את הזכות לראות את האמת.

אני רוצה לראות אותם שוב, כי הם היו כל החיים והחלומות שלי אחרי הצבא,  ואתה לא יכול לגדוע משהו שהוא חלק ממך, בדיוק כמו שאתה לא יכול למחוק את הזכרון שלך או את העבר שלך ולחיות רק את המחר.
אז  שבוע הבא אני מתכוון להסיר קצת את האבק מהחלום והחיים שחייתי , כמו בסרט, לקחת את מגפי העור שהעלו אבק, הטי-שירט הלבנה עם החורים, הכובע, הג'ינס שירד ממנו הצבע ולצאת לטיול אחרי צבא שלעולם לא עשיתי כי אמא הייתה צריכה אותי.

הפעם אני אכתוב, כל יום במשך הימים שאני אהיה שם, אני אכתוב כדי להפסיק לאגור בבטן את התמונות מאותו יום נוראי, אני אכתוב כדי לא לשכוח.

אני יעשה את זה סוף, סוף כדי להפסיק להרגיש אשם על זה שנתתי לאמא שלי לעלות על 'סול' לבד, אני יעשה את זה כדי להפסיק לכאוב על זה שמאז לא ראיתי אותו, אני יעשה את זה כדי להפסיק להרגיש אשם על כך שקנינו סוס במקום לקנות אוכל בסופר או לחסות את המינוס בבנק.


אבל יותר מהכל אני יעשה את זה כדי לדעת שלא ויתרתי על החלום שפעם היה לי, וזה הזמן לבנות אותו מחדש.

יום שני, 15 ביולי 2013

הפחד מחיים ריקים מתוכן- מחשבות תשעה באב


יום קצר היה היום בעבודה וסוף סוף אני מתפנה לכתוב קצת תחושות על תשעה באב. כטיבן של תחושות הן מבולגנות ומפוזרות ואני לא יכול לערוב לכך שמה שאני כותב מובן , אבל אני בהחלט מקווה שהוא מורגש.

ברל כצנלסון אמר: 'את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה, כיצד נגיע לכך? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש'.  

לפני כמה ימים פגשתי קבוצה של צעירים באיזה פורום, ויצאתי מהפגישה בתחושת מועקה ענקית. לאחר יום-יומיים שדיברתי עם אשתי טלי הבנתי שאני מסתובב בתחושה כזאת כי הייתה איזו ריקנות בעיניים של האנשים שפגשתי שפשוט לא יכולתי להישאר אליה אדיש.
מהיום שנכנסתי לעולם הפוליטי יצא לי לחשוב המון על הריקנות הזאת  - מה אני עושה עם החיים שלי? מה מניע אותי? למה אני קם בבוקר, ואיך אני נרדם ? מאיפה אני שואב את הכוחות והרצונות לעשות את מה שאני עושה? ובכלל האם אני עושה טוב?
את התשובות לכל השאלות הללו אני תמיד מוצא במקום לא צפוי. ביום הכיפורים ובתשעה באב.  על אף שאני פועל יום- יום לקידום וקיום חיים פלורליסטיים בהם כל אדם בוחר לחיות בדרכו, אני מוצא דווקא את הסיבה והמניע בשני המועדים הללו, דווקא בין דפי המקורות, בדינים ובמנהגים של עולם יהודי שנראה כאילו רבים מאיתנו כבר זנחו. 
קשה לי לדמיין יום כיפור בלי הליכה ברחובות של ירושלים בנעלי בד ובלבוש לבן, לא מסתדרת לי בראש המחשבה שבתשעה באב נראה פחות אנשים בכותל, קשה לי המחשבה שעד שיהיו לי ילדים אני כל כך אתרחק מאותם שורשים עליהם גדלתי ולאורם חונכתי שכשאדבר איתם על תשעה באב או יום כיפר המילים שאוציא מהפה יהיו ריקות מתוכן ומעוקרות ממהות.

האמירה של ברל כצנלסון  מספרת את הסיפור שלנו בישראל בכלל, ובירושלים בפרט בכל הנוגע לסוגיות דת ומדינה. העולם הישן מול העולם החדש. היהודי הצנום והנרדף מהמחנות אל מול יפה הבלורית והתואר מעין גנים. היהדות אל מול הדמוקרטיה והדת אל מול המדינה, יואב של יום כיפור ותשעה באב, ויואב של יום חול. מה בא לפני מה? ואיך תראה תמונת העתיד של החיים שלנו?
ככל שעובר הזמן אני מבין שבמתח בין ההפכים הללו אנו נדרשים ביום-יום לנקוט עמדה ולקבל החלטה, האם אנחנו יותר יהודים או יותר דמוקרטיים, והרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא רעיון נפלא, אך במציאות של החיים אנחנו נדרשים לקבל החלטות ולפעול- פעם יותר יהודים ופעם יותר דמוקרטים.
אלה החיים שלנו, כמו תאומים סיאמיים שחולקים גוף אחד ושני ראשים נפרדים. מה שנותר לנו הוא רק להשלים עם זה ולהינות מפיצול האישיות של הקיום שלנו כיהודים בארץ ישראל של שנת 2013.
אני משתמש הרבה לאחרונה בדימוי של יד אחת שלוקחת ויד אחת שנותנת וזה בעיני בדיוק הסיפור, בית המקדש נחרב בגלל מלחמת אחים. ואני חושב שתשעה באב זו הזדמנות להזכיר לעצמנו שהדבר האמיתי  היחיד הוא שאנחנו חיים פה יחד- יותר מכמה שאנחנו יהודים או דמוקרטיים.

אני חושב שזו חובתנו להמשיך ולציין את תשעה באב כל אחד בדרכו וכל אחת בדרכה- בסיורים ברחבי ירושלים, בערבי שיח, בתפילות, בקריאה ובכל דרך שהיא, כי גם העץ הגבוהה ביותר גדל ומתפתח על בסיס של שורשים איתנים.
אני חושב שעלינו להפריד בין עיקר לתפל, לזכור כיהודים מה במנהגים שאנו מקיימים הוא למראית עין, ומה נוגע במהות האמיתית של הקיום שלנו.

אז אחרי כל המחשבות האלה , אני שואל את עצמי איך יראה תשעה באב הפעם? 
אני חושב שאלך היום ברחובות ירושלים, אולי אפילו אלך לבית כנסת. אני אוציא מהמגרה את הטלית והסידור וינער מהן את האבק. אלבש בגדים לבנים ואקפיד לא לנעול את נעלי העור שלי כבכל יום.
אני לא יודע אם אקרא בדיוק את מה שכתוב, אולי אמציא תפילה אחרת, אולי סתם, אשב, וארגיש, ואקווה שאת הילדים שלי בעתיד אוכל לגדל על בסיס של שורשים איתנים ובחירה חופשית ושחיי וחייהם לעולם לא יהיו ריקים מתוכן.







יום שישי, 28 ביוני 2013

המלחמה בעייפות

עייפות. זו התחושה העיקרית שאני מרגיש בשבועות האחרונים.

אני משוכנע שכולכם מכירים את הרגע שבו אתה יושב בפגישה ולא משנה עד כמה אתה משכנע את עצמך שהפגישה מעניינת  וחשובה, זה פשוט לא הולך. לאט, לאט  מתהוות בפנים שלך הבעות מוזרות-  הגבות מתכווצות ממאמץ להקשיב ואתה נראה כועס מהרגיל, כאילו בגבות שלך מקור האנרגיה החלופית שלך נמצא ואם לא תכווץ אותן עכשיו אז אבדנו.

כשפטנט הגבות לא עובד והאוויר היבש בחדר מערפל עוד יותר את החושים שלך, אתה שולף את הכלי הבא, אתה מתחיל לשנות תנוחות על הכסא בחוסר נחת- רגל על רגל, רגל יורדת , יד עולה ומחזיקה את הסנטר, סנטר ננטש ללא יד, ומרפקים נשענים על הברכיים, מאמץ גדול אבל גם זה לא עובד.

לא פשוט להגדיר את התחושה הזאת של העייפות, זו מן תחושה חלולה של מוח שהתרוקן מכל היכולות שלו להנפיק מחשבות, רעיונות ומילים והפעולות הבסיסיות הופכות  לקשות, קשות. אמרו לך 'שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים' אז אתה מחליט לא לוותר, עוד צעד קטן, אתה קם ועוזר כוחות להנפיק עוד מסמך מהמחשב, ההקלדה איטית אבל נחושה.

לרגע מסוים נראה שההתעקשות שלך להישאר ערני נושאת פרי.  אתה פותח את המנוע הרזרבי  בעזרת שוט של אספרסו בכוס נייר קטנה וגם מצליח לגשת לטלפון ולנסות לענות לסמס ששלחו לך. אתה מקליד את  אותה המילה אינסוף פעמים- במקום 'ל' יוצאת לך 'ח', במקום 'י' מתפלק לך 'ע', בסוף את שולח את ההודעה כשכולה עמוסה בשגיאות ומילים שאיבדו את האותיות שנתנו להן משמעות, אבל לפחות שלחת. 'מחחגחבחהלהךי'

זה ברור לך שהאנרגיה הזמנית שנכנסה בך היא המעוז האחרון שמפריד בינך לבין הרגע שבו העיניים יעצמו ותפסיד הכל. אתה מתחיל לשקול חלופות- משא ומתן? אולי פנייה לעזרה מאיזה כוח בינלאומי? או הכרה חד צדדית בזה שהדרך היחידה שבה תשמור על האינטרסים שלך היא בנמנום קל על הכסא במשרד בלי שאף אחד ישים לב.

אתה מחזיק מעמד עוד קצת, זה הרגעים האחרונים של המלחמה הזאת, 'תמות נפשי עם פלישתים' אבל אני אשאר ער, או לפחות אעשה את עצמי נשאר ער. אתה קם לשתות כוס מים ומהנהן בהסכמה לכל דבר שאומרים האנשים סביבך בפגישה גם אם אין שום קשר בין משמעות הדברים שנאמרים לבין ההנהון שלך- יכלו להגיד לך עכשיו שאיראן סגרו את הכור, סוריה הפסיקו לטבוח באזרחים מטעמי מצפון  ושיש צדק חברתי, ואתה היית ממשיך להנהן.

העייפות מאותתת לך  שזה הסוף, העיניים שורפות, אתה קם לשתות כוס מים  ובתוכך יודע שהפסדת, אתה יודע  שההנהון ימשיך, אבל המילים שנאמרות כבר לא יכנסו אליך לראש, הכל בליל של תנועות שפתיים וגוף חסרות משמעות.

עייפות יקרה. אני נכנע! בימים הקרובים אני מבטיח שלא אלך אחרי העבודה לשתות בירה עם חברים,  לא אמשיך לשלוח מיילים למרות שישבתי מול מסך למעלה מ-15 שעות ביום, אצמצם את כמות הטלפונים בנסיעה הביתה.  אני מרים את הדגל הלבן, עכשיו ברשותך אני אלך בראש מורכן להתרסק לי במקום הראשון שאמצא.
לילה טוב


יום שישי, 14 ביוני 2013

החשוד המרכזי

לפני כמה ימים הלכתי לבנק שלי (בנק לעובדי מדינה) ,ובטפסים שקיבלתי לחתום עליהם היה כתוב : "עבודה- כנסת ישראל." חייכתי בלב, "מקצוע- מאבטח".
מאבטח?!" שאלתי מופתע ומיד תיקנתי את עצמי-  "כלומר, כל עבודה מכבדת את עצמה, אבל אני לא מאבטח". "לא יודעת" היא ענתה ובחנה אותי במבט מכף רגל ועד ראש "פשוט חשבתי שאתה מאבטח" ענתה, חתמתי על המסמכים והלכתי מפויס במחשבה שהיא לפחות כתבה שאני עובד בכנסת, ואם מאבטח זה מה שנגזר עלי להיות מבחינת הבנק שלי, אני פשוט אקבל את זה בהבנה.

אני מספר את זה כי זה לא הפעם הראשונה שבה אני מרגיש שכנראה יש משהו בפרצוף שלי שאומר לאנשים: "זה לא עוזר פרלמנטרי" וככה זה הולך-

אני עובד כעוזר פרלמנטרי כבר כמעט 4 חודשים, כמו כל חברי העוזרים, שנכנסתי לעבודה נדרשתי לעבור תחקיר בטחוני, הכנתי את עצמי  בהתרגשות לתחקיר, דמיינתי  איך איש עם משקפי שמש וקול נמוך נפגש איתי באיזו סמטה צדדית או בניין במרכז הארץ, שואל אותי עשרות שאלות, מצליב עלי מידע , מחתים אותי על טפסים וכו'.  ביום התחקיר אני עושה את דרכי למשמר הכנסת מתיישב שם במשרד מול פקידה נחמדה, היא שואלת אותי חמש שאלות, מסמנת מה שצריך ושולחת אותי לדרכי: "תיקח היום אישור זמני, תוך כמה ימים נסיים את כלל ההליכים ותקבל את האישור הקבוע" מה זה אישור זמני שאלתי את עצמי בכעס- אישור זמני, זה גם עובד זמני? זה אומר שאני על זמן שאול כאן?

אחרי חודש בכנסת נכנסתי כמו בכל יום, העברתי את האישור במכונה, ולהפתעתי על המסך מופיעה תמונה נורא מכוערת שלי מאיזה בוקר קשה של חורף, כשהעיניים  קטנות  מהרגיל, וכל מה שמסביב נראה גדול יותר, ועל התמונה כתוב באדום ענק "פג תוקף", רגע מביך לכל הדעות. השומרים שהטרדתי את מנוחתם מסתכלים עלי בחשד ואומרים לי "ניתן לך להיכנס הפעם, אבל אתה צריך לברר עם מחלקת היתרים מה קורה עם התחקיר שלך".

כאשר הגעתי למחלקת ההיתרים שאלתי אותם מה קרה, ושאני מוכן שיקראו לי במגוון שמות גנאי, אבל 'פג תוקף' ,זה כבר גדול עלי. הפקידה הסתכלה עלי בעיניים מאשימות, כאילו אני הכרחתי אותה לעבוד במחלקת היתרים בכנסת ואמרה 'נאריך לך את האישור לעוד חודש, אבל התחקיר שלך לא הסתיים.' 'למה?' 'מסיבה טכנית'.

יצאתי משם אכול סרטים שאולי יש לי עבר פלילי שמעולם לא  ידעתי עליו,  חוב למס הכנסה, קנס שלא שולם, האשמה בבגידה, באנרכיזם ומה לא. ומאז אותו חודש, אחת לשבוע אני מגיע בחיל ורעדה לנק' הבידוק  עובר את הביקורת כחשוד מספר אחד של כנסת ישראל  ומחכה לרגע שבוא יעצרו אותי על מעשה שלא עשיתי לעולם.

השבוע אחרי הפעם הרביעית בה נדרשתי לטקס הארכת האישור שלי, החלטתי לעמוד על שלי, ועד שלא אברר מדוע אני צריך לעבור את הסיפור הזה כל פעם מחדש, לא אשקוט. עם כל הכבוד לזה שאנחנו בכנסת ישראל, גם כאן לא יכול להיות כשל טכני כל כך גדול שנמשך כבר ארבעה חודשים.

התקשרתי למחלקת היתרים ודרשתי תשובות, בלהט השיחה אמרתי לה:" אני לא מבין מה הסיפור שלכם, במה אני חשוד? בריגול לטובת איזו מדינה זרה? ונגיד ואני כן, מה אני אדווח לאויבנו מעבר לים? שגם בפרלמנט הישראלי צועקים? שגם חברי כנסת ישראלים ששותים יותר מדי קפה, צריכים ללכת לשירותים?  שגם במזנון הכנסת יש יותר מידי שמן באוכל? מה?!

השיחה הסתיימה בהבטחה שלה שהעניין יטופל עד שבוע הבא. אני מודה שניתקתי את הטלפון בתחושת גאווה, אחרי הכל לא כל יום עובד זמני עומד על זכויותיו.

אסיים בפנייה נרגשת למשמר הכנסת- שומרים ומאבטחים, עובדי מזנון, מנקים וחברי כנסת, לא עוד! אני לא אגיע שוב לשערי הכנסת בראש מורכן,  לא עוד  'עובד זמני  'שפג תוקפו' ואחת לחודש הוא צריך לחדש את עצמו, לא עוד צליל נוראי בכניסה לשערי  הכנסת כאילו פרצתי לבנק. לא אלך שוב ליד הפסיפס של שגאל במחשבה שעלולים לעצור אותי בחשד לתכנון שוד של קודש הקודשים, ואם כבר מדברים, אני  גם רוצה להצטלם שוב, כי התמונה לא מחמיאה לי.


משבוע הבא עובד קבוע- ואני קורא לציבור הדל של קוראי בלוג זה, להיות עם היד על הדופק.

יום רביעי, 5 ביוני 2013

יוסף נבון* חוזר למתחם התחנה אחרי 120 שנה

יקירתי,


אני יושב כאן בתחנת הרכבת שמאז כבר הפכה למרכז תרבות בלתי רגיל בירושלים, שותה אספרסו שטעים כמעט כמו באירופה. מי היה מאמין שכאשר קיבלתי את הזיכיון לבנות את הרכבת, יום אחד יסתובבו בתחנה הראשונה שלה מאות גברים, נשים וטף בין דוכנים וחנויות.


מי היה מאמין שהיו כאן ימים שנקשו הפטישים על מסילות הברזל הראשונות, ויום אחד תהיה על אותו תוואי בדיוק טיילת מופלאה שתשמש את העוברים ושבים? בחור נחמד שפגשתי פה סיפר לי כי גם היום ישנה רכבת המחברת בין ירושלים לתל-אביב ויוצאת ממקום אחר בעיר. בחצי צחוק הוא אמר לי שאומנם  עברו למעלה ממאה ועשרים שנה מאז, אבל עדיין לוקח  3 שעות להגיע מירושלים לתל –אביב ברכבת. נקווה שאכן ההבטחות ששמעתי פה יקוימו, ויום יבוא והדרך הזאת תיקח פחות משעה.

בדרך לפה עברתי ברחוב מחנה יהודה, גם שם כמעט ולא ניתן לזהות את מה שהיה אז כשהקמתי את השכונה. רחוב שוקק חיים עמוס בדוכנים, מסעדות, מוסיקה ובתי קפה, ברחובות אנשים יושבים ומדברים, מופעי רחוב ומאות תיירים ותושבי חוץ שבאים לבקר. את יודעת, כמו בכל דבר, לא כולם שמחים מהשינויים – דיברתי עם אחד הסוחרים שאמר: 'שמרוב שיש כאן בתי קפה כבר אף אחד לא בא לקנות', אבל בסך הכל, מרוצים.
אך מסתבר שלא כל מה שקרה בירושלים בשנים האחרונות היה לטובה. אני יודע שזה לא מנומס, אבל הצצתי בעיתון של הגברת בשולחן לידי והופתעתי לראות שהייתה הפגנה גדולה בירושלים של יהודים שומרי מצוות שבוחרים לא לעבוד כי הם צריכים ללמוד תורה.
היית מאמינה? אני כצאצא למשפחת רבנים זוכר מילדותי שאבא תמיד היה אומר: "אם אין קמח- אין תורה". אבל יותר ממה שאבא אמר, למה שאנשים יבחרו לא לעבוד? הרי כשאתה מפסיק לעבוד אתה מזדקן יותר מהר ואתה מרגיש חסר תועלת, לך תבין.


לא רחוק מכאן נמצאת שכונת ימין משה, איפה שבזמנו התחילו להקים את שכונת הצריפים הארעיים 'חאפ'. לצערי מה שצפיתי אז אכן התרחש, ובמקום שכונה לתושביה העניים של ירושלים, הוקמה שם שכונה שרוב בתיה נטושים. מסתבר אפילו שהתופעה התרחבה לשכונות יוקרה כמו רחביה, טלביה, מרכז העיר. שכונות שיש בהן חליפות תלויות רוב הזמן, ואחת לשנה גם כמה אנשים.


יקירתי, ירושלים שינתה את פניה.  אני הולך עכשיו ונזכר איך הלכנו כאן בסמטאות כאחד הזוגות הראשונים שהיו בין ספרדים לאשכנזים. הסמטאות הן  אותן סמטאות, מקושטות באבן ירושלמית צהבהבה, רק האנשים, אך... האנשים שונים לחלוטין.

כמו שאת יודעת עשיתי לא מעט לפיתוח הארץ הזאת- פתח תקווה, ראשון לציון, התכנית לנמל המים העמוקים ביפו, השימוש במימי הירקון להשקיית הפרדסים. אבל כשאני יושב פה ומסתכל סביב, אני מודה שליבי נמצא כאן, בירושלים.

כמו אז, גם עכשיו ברור לי כי גורלה של ירושלים נמצא על כתפיו של הדור הצעיר, דור שצריך לקחת אחריות ולעסוק בעשייה ציבורית. גורלה של ירושלים תלוי בעסקים הקטנים וביזמים העסקיים והחברתיים שיסכימו לקחת סיכון ולהשקיע בה.


אני לא משלה את עצמי, זה לא תמיד הולך. את הוננו הרב אומנם הפסדנו, אבל עכשיו אני רואה שהשארנו משהו אחרינו, ורק צריך לדעת לקחת אותו ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו, כי לכך ראויה ירושלים.
יקירתי, השעה כבר מאוחרת. בתקופתנו, בדיוק עכשיו, הייתה אמורה לצאת הרכבת למראה משפחות וזוגות שנפרדים לשלום. רכבת אמנם אין פה, אבל אופניים יש, אני חושב שאקח לי זוג ואמשיך בדרכי, אולי עוד אספיק לסרט  של 22:00 בקולנוע חדש בשם הסינמה הסיטי, ומקסימום אם לא אספיק, אקפוץ שוב בשבת.


שלך,
י.נבון



*יוסף נבון ביי : היה בנקאי, איש עסקים ואיש ציבור בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יוזם ובונה מסילת הרכבת לירושלים.





יום שישי, 31 במאי 2013

מזל שאין שלום? רשמים מ-4 ימים במילאנו- Lucky there’s no peace? Impressions from four days in Milan

התמזל מזלי ויצא לי להיות בחו"ל מטעם העבודה מספר פעמים: פולין, שווייץ, פעם אנגליה, והיום איטליה במסגרת סמינר של יוזמת זינבה. לפעמים, נדמה לי שאם לא הייתה שואה, והיה שלום בין העמים, המון אנשים היו מאבדים את העבודה שלהם, ואני הייתי טס לחו"ל עוד פחות מריקי כהן מחדרה.

אני עושה את דרכי בדרך לשדה במונית 'נשר' בחברת כמה חרדים שמדברים יידיש, אני לא יכול להגיד שהצליל של השפה הזאת בארץ ישראל לא מפריע לי, אבל הפעם אני נחוש לחזור לארץ עם פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, שאר הבעיות יחכו אחרי שנסגור את הפינה הזאת.

אנחנו מגיעים לשדה מוקדם מהרגיל בטיסות כאלה, כדי להביע סולידריות בפני הפלסטינים. למרות זאת, בזמן שכל הישראלים יושבים על קפה בשדה, לחברים הפלסטינים, היום התחיל  בבדיקות מפרכות בתיקים. אני לא אשקר, אני  מעריך את הבדיקות הביטחוניות, באמת. אבל בואו לא נצפה אחר כך שהם ישבו אתנו וידברו בהגיון על איזה שטחים הם מוכנים לוותר ועל איזה לא.

המטוס ממריא, כמה שעות טיסה עוברות ואנחנו נוחתים בציריך לקונקשיין. אחת הקולגות הישראליות והדיילת השווייצרית בביטחון,  מתחילות משא ומתן קשוח על זה שאי אפשר לעלות את הקרמים של ויקטוריה סיקרט שהיא קנה בדיוטי למטוס כי הם לא אטומים- השווייצרית אומרת 'זה לא אטום', הישראלית 'קניתי את זה בהרבה כסף' וחוזר חלילה, אחרי כמה דקות הדיילת השווייצרית מסיימת באחת את המשא ומתן- היא זורקת את כל הקרמים לפח, ואנחנו הולכים ממורמרים במחשבה שהיא בטח תיקח הכל לעצמה, אם כבר במשא ומתן עסקינן- אז מה תגידו על זה?

אנחנו נוחתים באיטליה. יום קליל ציפה לנו, אז החלטתי לנצל אותו לפגוש חבר טוב מהצבא שחי כבר 6 שנים במילאנו. קשה לא לקנא,  הוא חי את החלום. הבחור ישב בכלא בסוף השירות שלו, קרא שם את 'כמעיין המתגבר' של איאן ראנד והשאר היסטוריה- דירת רווקים קטנה במיקום טוב, מחליף בחורה כל יומיים, ארכיטקטורה וכו'. ישבנו בבר קטן וזול ובמהלך השיחה לא יכולתי שלא להבחין שעם כל החיים האלה שכולנו מאחלים לעצמנו, הוא מנסה לחלוב ממני כל פיסה של ישראליות. אחרי בירה אחת, ושיחה על פתרון ארכיטקטוני לסכסוך הישראלי פלסטיני, אמרתי לו שבין אם הוא מסיים השנה את התואר ובין אם לא, הגיע הזמן שהוא יחזור הביתה.

מבלי ששמתי לב הערב יורד, ולקראת סיום היום הראשון, שהיה אפוף באווירת פתיחות קלילה ומלאת חיוכים ביננו ובין החברים הפלסטינים, התחיל לרדת גשם שוטף. אני מודה שחוץ לארץ הופכת אותי למעט רוחני יותר מהרגיל, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כמה שזה מדהים לראות איך מידי פעם העולם מסביר לנו דרך מזג האויר את העתיד לבוא בימים הקרובים של הסמינר שלנו- שיחות ארוכות עד אמצע הלילה על סכסוך שכולנו כבר התרגלנו אליו, סיפורים של מלחמה ושלום, רגשות מתפרצים, חצאי אמיתות, ריבוי נרטיבים וכל העולה על רוחכם.


היום השני התחיל, עלינו על מונית כשבדרך שמענו רדיו איטלקי שנשמע כאילו מישהו שם משדר משחק כדורגל, כששאלנו את הנהג 'על מה התכנית?', הוא ענה שזה על 'ספרות ושירה', ושכל התכניות ברדיו האיטלקי נשמעות ככה בלי קשר לתוכן האמיתי שלהן. אנחנו נכנסים למשרד עם אורות ניאון לבנים ושולחן גדול מחכה לנו, מכריחים את עצמנו לשבת יחד ולא בשני צדדים נפרדים של השולחן, אבל ברור שלטקס הזה אין כל משמעות. העוזרת של המארח האיטלקי שלנו מסתובבת ומסדרת את החלל, היא עוסקת כל החיים שלה בגישור בין שני עמים שאין לה קשר אליהם, ולזה אני קורא ויתורים כואבים. על אף ניסיונותיי הרבים אני לא מצליח לעצור את המחשבה שהרבה פעמים נראה שהסמינרים האלה נועדו להשקיט את המצפון האירופי יותר מלהביא פתרון אמיתי, אבל לצד זה, כשאתה מדבר עם המארחים האיטלקים שלנו, מסתבר שיש להם רגישות הרבה יותר גדולה ממה שאתה מצפה לסכסוך הזה, לצדדים השונים, להיסטוריה.


אנחנו מתחילים לדבר על סוגיות הליבה של הסכסוך. הם מספרים שמצבם עגום  תחת הכיבוש הישראלי, ואני מנסה בעדינות להגיד להם שכשאישה בהריון עומדת במחסום של צה"ל אני מרחם עליה, אבל יותר מדאיגה אותי התחושה של החייל הזה שעומד שם ונדרש בפתרון סוגיה מוסרית בלתי אפשרית.

הם אומרים שבמסגרת ההסכם יישארו מאחורי הקו הירוק 75% אחוז מהמתנחלים, אז מה אנחנו מתלוננים? ואנחנו עונים ש75% במספרים זה 70,000 ובהתנתקות היו רק 7,000, אז דמיינו מה יקרה עם כמות כזאת?
הם טוענים שצריך עכשיו להיכנס למשא ומתן, ואנחנו שואלים עם מי? הם אומרים שכדי לשתף אתנו פעולה אנחנו קודם כל צריכים להפסיק את הכיבוש, ואנחנו אומרים שאם רוצים לסיים את הכיבוש צריך שיהיה הסכם. הם אומרים שבחילופי שטחים, בתמורה למה שהם נותנים לנו, צריך לתת להם שטח שווה בערכו ולא איזו פיסת מדבר, אנחנו עונים שבן גוריון היה מתהפך בקברו אם הוא היה שומע את האמירה הזו, ובלי שום קשר גם מעלה אדומים הייתה פעם פיסת מדבר, וחוזר חלילה.

אנחנו ממשיכים ככה לאורך הימים שלנו, יש רגעים שהרוחות מתחממות ואז מתקררות. אני משתדל לנצל את הימים כדי לתרגל את שרירי ההקשבה שלי. קשה להתעלם מהפערים האדירים ביננו, אבל כשאתה מקשיב היטב, אתה רואה שבין השורות הם רוצים שקט, ואם לא נדע לחזק ולהעצים את הקולות של אלו שכן מגיעים לסמינרים האלה ונחשבים לבוגדים בחברה שלהם, לעולם לא יהיה שלום.

באחת הסדנאות שלנו בימים האחרונים, המארגנת הישראלית אמרה דבר חשוב- הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא כמו לשבת על הטיטניק ולשתות שמפנייה בזמן שהיא מתקרבת לקרחון, ובלי שנשים לב במוקדם או במאוחר אנחנו נתנגש בו. עם שמפנייה ביד, אבל נתנגש.

לי זה מתחיל להתבהר, אם נרצה להגיע להסכם יום אחד- נצטרך להבין שני דברים מרכזיים:
הראשון הוא, שאנחנו חייבים לראות את התמונה הגדולה, ביד אחת נדרש לוותר על משהו, ובשנייה ניקח משהו אחר, זה לא משחק סכום אפס.
והשנייה היא שמדובר בבחירה בין אופציות גרועות, ולא אופציות טובות, השאלה היחידה היא מה יותר גרוע, ומתי השליטה בניהול הסכסוך הזה תחמוק מידנו?
 4 ימים עברו, 12 מהדורות חדשות חלפו להן, מיליוני מילים שנאמרו, כמה הצהרות של פוליטיקאים, קצת גשם, קצת שמש, אנחנו חוזרים הביתה. ואיך אומרים כשנוחתים בארץ?

' הבאנו שלום עליכם?'


English version

Lucky there’s no peace? Impressions from four days in Milan

I’ve been lucky in the past that I’ve had the chance to travel abroad for work several times: Poland, England, Switzerland, and today I’m out to Italy at a 'Geneva Initiative' seminar for Israelis and Palestinians.
Sometimes, I think that if there was peace, lots of people would lose their jobs, and I was flying abroad less than 'Ricky  Cohen' from Hadera.

I make my way to the airport in a 'Nesher' taxi, with few  Haredi speaks Yiddish, I cannot say that the sounds of this language in Israel doesn’t bother me, but this time I am determined to return to Israel with a solution to the conflict, so others problems must wait.

We arrived to the airport earlier than we usually would in order to express solidarity with our fellow Palestinians. Yet while all the Israelis sit for a coffee in the airport and wait, the Palestinian participants are undergoing exhausting checks on their bags and persons. I won’t lie; I appreciate the security checks, really, but after this we can't expect them to sit with us and talked about what areas they are willing to give up and what not, in a peace agreement.

The plane takes off, some hours passes and we land in Zurich. One of my Israeli colleagues begins to negotiate with the Swiss security crew about the amount of Victoria Secret she bought duty free that are not sealed – Swiss say “it is not sealed,” Israeli “I just bought this and spent so much money.” And so on.  so the Swiss security finishes the argument by throwing all the products in the garbage. I guess we still need to learn something's from the Swiss about negotiations, don’t we?

We landed in Italy, and expected an easy day, so I decided to meet a friend who has been living in Milan for 6 years following the army. It’s hard not to be jealous, he’s living the dream. The guy went to jail at the end of his service, during which he read Ayn Rand’s “the Fountainhead” and the rest is history – a small bachelor apartment in a good location, architecture school, woman's and etc. We sat in a small bar and during the conversation I noticed that although he's having this perfect life, he's missing the Israeli jokes, culture and etc.   So After one beer, and talking about an architectural solution to the conflict, I told him that whether he finishes his degree this year or not, it’s time he gets home.

At the end of the day, it started to rain. I admit that outside of Israel makes me more spiritual than usual, but It  seems like the world occasionally explains through weather what is expecting us in relation to our seminar- Long conversations on a conflict we all have gotten used to, stories of war and peace, emotions erupt, half-truths, multiple narratives and etc.

The second day started. We entered offices with a large table and a cold fluorescent lights. We forced ourselves to try and sit together instead of separate sides, but it is clear that the gesture is meaningless. The assistant of our Italian hosts walked around and arranged the space. She’s working all of her life to make peace between two nations which she has no connection to them. Despite my attempts, I cannot stop thinking that often times these seminars seems to be designed to quiet the European conscience over bringing a real solution, but on the other side, when you talk with our Italian hosts, they apparently have a great sensitivity than you would expect towards the conflict, various parties, and history of it.

So we started discussing the core issues of the conflict. They tell of the sad situation under Israeli occupation, and I’m trying to gently tell them that when a woman is pregnant standing at an IDF checkpoint, I feel sorry for her, but what alarms me more is this soldier who stands there and is required to solve an impossible moral issue.

They say as part of the agreement, 75% of the settlers will remain behind the green line, then what are we complaining about? And we answer that if is 75% equals 70,000 people in numbers, and the disengagement was only 7000, so imagine what will happen with that amount?

They claim we should now enter negotiations and we ask with whom? They say that in order to cooperate with us, we first need to end the occupation, and we say that if you want to end the occupation, we should reach an agreement. They say land swaps in return for what they give up means that we must give them an area equal in value and not some piece of desert – I’m sure Ben Gurion was turning in his grave when he heard this statement (regardless Ma’ale Adumim was also once a piece of desert.

We continue that way throughout our days; I try to take time to practice my listening muscles. Hard to ignore the huge gaps between us, but when you listen carefully, you can see between the lines they want peace, and if we won't strengthen and empower the voices of those that come to these seminars and are considered traitors to their society, there will be no peace.

In one of our workshops, the Israeli organizer said something important – the Israeli-Palestinian conflict is like sitting on the Titanic and watching the glacier approaching while drinking champagne, and without noticing sooner or later, we will crash into it, with champagne in our hand, but we will collide.
Finely Two things getting clearer for me now.  One, if we want to reach an agreement, we must see the big picture- on   one hand we'll required to give up something, and in the other we'll take something else,  it’s not a zero sum game.

The second is, that this is a choice between two bad options, the only question is which is worse? And when will this conflict management slip out of our hands?  
Eventually, how do we say when we landing in Israel?
   'Heveno Shalom Aleichem' (Peace to You)


יום חמישי, 16 במאי 2013

מחשבות לכבוד הבלוג החדש



לפני כמה ימים שהתחלתי להתעסק עם כל העיצוב של הבלוג הזה- עצרתי לרגע בין גרירת התמונה ושינוי הצבע של הפונט, ושאלתי את עצמי "למה החלטתי לעשות את זה"?- זמן מיותר, אין. נרקיסיזם, מקווה שאין. שגיאות כתיב, יש והרבה. ומה להגיד, לא תמיד.



אז למה בעצם כן?

תשובה אחת יכולה להיות, שהבנתי שהפוסטים שלי בפייסבוק ארוכים מידי וכדאי שאמצא חלופה ראויה- מעניין לחשוב על זה, כי במקביל לבלוג שפתחתי גם התחלתי לשחק בטוויטר ואולי בגלל שכנראה צפוף לי מידי בחלון עם 140 תווים, אז מיום ליום כמות העוקבים שלי- שהיא מביכה בפני עצמה(18) רק יורדת, אז אולי שווה שאנסה את מזלי כאן.

או שאולי אני בכלל מקנא בכשרון של זוגתי היקרה טלי, לכתוב שירה , והבלוג שלי ישיב מלחמת חורמה על היכולת שלה למצוא משמעות כל כך גדולה, בכל-כך מעט מילים?
או אולי בכלל אני במשבר קטן מזה שיאיר לפיד הפסיק לשאול אותי ואת כל עם ישראל "מה ישראלי בעיני" כל יום שישי, ואני צריך למלא את החלל שנותר ריק למראה קלישאות חסרות על קפה שחור בניו-יורק, וחוצפה ישראלית אבל עם חן.
ואולי סתם, כי אני אוהב לכתוב. כי אני מתגעגע ל'על החלון ישבתי' ול'יומני היקר שלום'- אם פעם כשלאדם עלתה שורה מבריקה לספר חדש, רעיון גדול להמצאה שתביא לו הרבה כסף הוא היה לוקח את הפתק ומחביא במגירה, אז היום הדבר הראשון שנעשה הוא לשים אותם בפייסבוק, הרי בין אם זה טוב ובין אם לא, אין תחושה חמימה ואינטימית יותר מאשר בחיקם של אלפי גולשים שנתקלו בפוסט שלך.

אני לא מתבייש לומר, אבל בתוך המציאות המשוגעת הזאת של החיים, אחת לכמה זמן אני רוצה לחיות קצת בסרט- למצוא סיבה לשבת בין אלפי דפים ומחשבות על בר של בית קפה ירושלמי, ולכתוב למשמע מוזיקת ג'אז שאני לא מכיר.
אני רוצה להוציא את המחשב ליד שער עלייה למטוס באיזו מדינה אירופאית, ולכתוב על חוויות, מחשבות ורגשות- ולרגע להרגיש שאני לא מכאן, ואני לא אותו ילד מרחוב בוליביה בירושלים...
אני עוד לא יודע להגיד בדיוק מה יהיה כתוב פה, את זה הזמן יגיד. שני דברים אני כן יודע להגיד, האחד הוא שהרבה פעמים כל מה שצריך זה דף חלק ומקלדת, כדי להניח עליהם בבטחה את המחשבות והתחושות שלי. ושניים שאני בטוח שבמדינת ישראל של שנת 2013 יהיה הרבה מה להגיד.


אם יש ספק אין ספק

לשם שינוי השבת הספקתי לקרוא את כל העיתון, ובין כל הכתבות על יאיר לפיד, לא יכולתי להישאר אדיש לאלו על עמנואל רוזן.





פרשת עמנואל רוזן היא דגל שחור שכולנו צריכים להרים!
אין לי שום ספק שעמנואל רוזן עשה משהו לא בסדר. אין לי מושג אם יורשע, אין לי מושג אפילו אם החקירה הזאת תעלה הילוך ותתפוש תאוצה, אולי אפילו עוד נראה אותו ממש בקרוב חוזר 'מהחופשה' שלקח, לשבת באולפנים. אבל כמות התלונות והסיפורים שעולים ללא ספק מסגירות את זה שהאדון רוזן גם אם לא הטריד במלוא מובן המילה ככתוב בחוק, הוא בטוח נהג בטיפשות, חוסר מודעות וחוסר שליטה, ואדם שנוהג כך, בעיקר שהוא איש ציבור, ראוי שיעשה לו משפט שדה ציבורי- רק כך יינתן לכולנו כחברה תמרור אזהרה גדול ובכל פעם שנגניב מבט לא במקום, נתקתק הודעה גבולית בטלפון או נזרוק משפט נחשוב עשר פעמים לפני.

כן, כשגבר רוטן על כך 'שהיום אסור לתת מחמאה כי יחשבו עוד שהוא הטריד מינית' זה מצב טוב, כן כשאנו רואים נשיא מדינה הולך כאחד האדם לכלא כי הוא אנס זה מצב טוב, כן כשאדם מחזיק את עצמו לא ללוות במבט כל בחורה יפה שעוברת זה מצב טוב, ושלא נדבר על אלו ששורקים לכל בחורה ברחוב כאילו היא חלק מעדר כבשים .
זה מצב טוב, כי הפרשה שמסעירה את התקשורת בימים האחרונים מלמדת אותנו, שהמרחק בין סמס לבין יד שנכנסת למכנסיים של מישהי בלי התראה מוקדמת בעודה עומדת מושפלת וקפואה מהפחד, הרבה יותר קצר ממה שאנחנו חושבים. אני נמצא עם זוגתי כבר חמש שנים ואפילו היום אני חושב 10 פעמים לפני שאני תופש אותה בצורה שאולי תגרום לה להרגיש זולה.

בצבא אמרו לכולנו משפט פשוט: "אם יש ספק אין ספק" –זו בדיוק המדיניות שכולנו צריכים לנקוט בה בנושא ההטרדות המיניות. זה לא הבגדים שהן לובשות, זה לא הרצון של בחורה חדשה בעבודה לרצות את בעל הניסיון כדי להתקדם, כי מי לא עושה את זה ומי אנחנו שנגיד למישהי מה ללבוש. מה שמביא אדם להטריד מינית הוא יצר חייתי שצריך לשים לו גבול מאוד ברור, להניף מולו דגל שחור- אין פה מורכבות, אין פה מטבע עם שני צדדים, אם מישהי תרצה אותך אתה תדע את זה טוב מאוד, ואם מישהי סתם רוצה לבחון אותך ולפגוע בך בצורה שפלה אז כדי שתהיה מספיק נבון ותדע איך לעמוד בזה, אחרת תיצלב וזה מגיע לך.

אין פה מקום למשחקים, יש פה רק נכון ולא נכון, מוסרי ולא מוסרי, כי כשישכרון הכוח גורם לאדם לעשות מעשה שפל- קטן או גדול, הוא עדיין שפל. וכשהשררה גורמת לאדם לעשות מעשה שיש בוא 'ספק' אז הוא משחית בראש ובראשונה את עצמו, וחברה שלמה לא יכולה לקחת אחריות על אדם שפוגע לפני הכל בעצמו.

שלא נטעה, כשאתה רוצח אדם אתה לוקח את גופו, אבל כשאתה מטריד או פוגע מינית אתה לוקח את נפשו וחורט בה צלקת שספק אם היא עוברת. זה לא כתוב בשום מקום, מלבד בחוזה שלנו עם עצמנו כבני אדם.