יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

לחיות אחרת

אתמול חזרתי מחוות הסוסים 'דאבל קיי' בשרונה. אתם יודעים זה מדהים לגלות שבמדינה הקטנה שלנו, אנשים פשוט בוחרים לחיות את החיים שלהם אחרת.
כל יום השעון בעליית הגג שלי באורווה צילצל בשעה 6:15 בבוקר, לפני הקפה ולפני הכל מתארגנים ומאכילים את הפרות, משקים את המגרש ורק אז מגיעים לקפה-שחור חזק, חצי קפה, השאר מים עם הל והרבה קצף.
כל האווירה ההרפתקנית הזאת סביב היציאה לחווה החזירה אותי כמה שנים אחורה, וכשהגבר הממוצע בישראל חוזר אחורה, כולנו יודעים שהוא חוזר לצבא, אז למרות שהאכילו אותי לעילא, דאגתי לסחוב עם עצמי כמה קופסאות שימורים- עלי גפן, טונה, חלבה, קרקרים שכולנו נמות לפני שהם יתקלקלו וממרח צמחי- כזה אדום עם פונט של פעם. מנת קרב, רק יותר מודרנית.
תמונה
ב7:00 בבוקר כבר חם אימים, זה בדיוק השעות שהאוויר בהם פשוט לא זז, אבל זה לא משנה, העבודה עם החיה ועם האדמה הם עיקר ההתעסקות שלך, רק מי שגר שם יבין ששם החיים שלך נמצאים, באדמה.
רק אחרי שבוע כזה, אתה יכול פתאום להתחיל להעריך את הדברים הפשוטים שהם היסוד של הקיום שלנו. רק אחרי שבוע כזה אתה פתאום מתחיל להבין כמה הרוח היא דבר חשוב אחרי כמה שעות של עבודה בחום. כמה מים קרים משפיעים עליך אחרי שניקתה אורווה או עדרת את המרעה.
בצהריים עושים הפסקה, כל כך חם שאי אפשר לעבוד, לא רק הפסקה, אלא גם סיאסטה- אחרת אתה 'עובד בראש לא צלול' אמר לי כמה פעמים בעל החווה. ההפסקה היא אמיתית, היא משפחתית, כולם יושבים ביחד סביב אוכל, לא משהו מסובך, לא יקר, סתם- אוכל, אורז, פסטה, לחם, קצת בשר. אוכל שהופך להיות טעים יותר מכל מה שאכלת, כי אתה יודע שהרווחת אותו, שהוא שלך.
תמונה (3)
אחרי הצהריים, כמה עבודות עם הטרקטור שהוא בערך הרעש היחיד שיש סביבך, ויוצאים לרכב. לא משנה כמה פעמים עברת מול הסוסים באותו יום, כל פעם החוויה שונה, כל פעם הם מסתכלים עליך קצת אחרת, המצב רוח שלהם קצת שונה ואתה יודע דבר אחד, לא משנה מה אני ינסה להסתיר-אין חיה בעולם שתדע לקרוא אותי יותר טוב מהם.
החוויה איתם הייתה מדהימה בשבילי. היא הייתה מדהימה כי כנראה רק אחרי שראית את חייך משתנים בעקבות רגע אחד של חוסר תשומת לב, רגע אחד בהם לא ניגשת נכון אל הסוס ונתת לו את הכבוד הראוי לו, רק אחרי רגע כזה אתה מבין שיותר מהכל העבודה שלך היא לא על הסוס, אלא עליך.
תמונה (4)
אבל לא רק עם הסוסים והאדמה הייתה חוויה מדהימה, אלא גם אם האנשים, אלו שבחרו לחיות אחרת, במובנים מסוימים, הרבה יותר בריא בעיני. הם לא בחרו בחיים פשוטים יותר מהמרוץ שבו אני חי, הם רק החליטו שכקמים בבוקר צריך לזכור מאיפה באנו, וכשאני מגדל את האוכל, אני נהנה ממנו יותר, וכשאני קם מוקדם אני מעריך יותר את הזריחה ושאני חי ועובד עם המשפחה שלי באותו מקום אני זוכה לראות את הילדים שלי גדלים, ולא מגלה יום אחד שהם התגייסו לצבא בלי ששמתי לב. האנשים האלה מדהימים כי הם מזכירים לנו קצת ציונות של פעם, לא טובה יותר או פחות, לא זאת של האפליקציות והסטרטאפים, אלא זאת של המקוש והטרקטור, לא להאמין, אבל זה עוד קיים.
אז זו הייתה חוויה חד פעמית, וכמו שאפשר לראות אני בוחר עכשיו לא להרחיב יותר מידי על המפגש הראשון שלי עם הסוסים אחרי שש שנים. סתם, כי הריח של האוויר עדיין נמצא אצלי באף, והידיים שהספיקו לקבל כמה יבלות מזכירות לי את המאמץ והעבודה.
אני בוחר לא לדבר על זה, סתם כי אין לי צורך, ואם אין לי צורך, כנראה שקרה הדבר שהיה צריך לקרות.
תמונה (2)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה